ישנם רגעים שבהם גבולות המציאות המוכרת מיטשטשים – חוויות שמערערות את תחושת היציבות, פותחות שער לרובד אחר של קיום, ולעיתים מטלטלות את תפיסת העצמי והעולם. חוויות כאלה עשויות להתרחש בעקבות משבר נפשי, טראומה, מדיטציה עמוקה, מסע משמעותי בעולם, תרגול רוחני, או תחת השפעת חומרים פסיכדליים.
עבור חלק מהאנשים, אלו חוויות של התגלות – מסע פנימי מטלטל אך משמעותי, שיכול להוליד תובנות וצמיחה. עבור אחרים, אותן חוויות עצמן עשויות להתפרש כהתמוטטות מבהילה של העצמי ושל תפיסת המציאות. מה יקבע את האופן שבו תפורש החוויה? מה יטה את הכף לכיוון של ריפוי וצמיחה – ומה יוביל לסבל ובלבול מתמשך?
בחיבור זה אתייחס אל החוויות הללו כאל חוויות סף או חוויות טרנספורמטיביות, בשל חציית הגבולות הפנימיים והשינוי העמוק שהן עשויות לחולל. לטענתי, אין מדובר רק בטיבה של החוויה עצמה, אלא בעיקר בהקשר שבו היא מתרחשת – כלומר, במכלול הפסיכולוגי, החברתי והתרבותי שמכיל אותה, מפרש אותה ומעבד אותה.
סט וסטינג כמעצבי החוויה
כבר בשנות ה-60 טבעו טימותי לירי ורלף מצנר שני מושגים שהפכו לאבני יסוד בהבנת חוויות פסיכדליות, והם רלוונטיים גם להבנת חוויות טרנספורמטיביות בכלל:
•סט (Set) – מכלול המאפיינים התוך-אישיים של האדם: אישיותו, מצבו הרגשי, ציפיותיו, כוונותיו, רמת ההכנה המנטלית וניסיונו הקודם.
•סטינג (Setting) – ההקשר הסביבתי: המקום הפיזי, הסביבה החברתית והתרבותית, נוכחותם של מלווים, והמסגרת הכוללת שבה החוויה מתרחשת.
שני משתנים אלה ממלאים תפקיד מכריע באופן שבו מתעצב תהליך החוויה, ובפוטנציאל הריפוי או הסיכון הטמון בה (Leary et al., 1963, 1964; Metzner and Leary, 1967 in Hartogson 2017).
בשונה מתרופות פסיכיאטריות הפועלות באופן ממוקד על מסלולים כימיים, חוויות טרנספורמטיביות משפיעות על המוח בדרכים מורכבות יותר. בין היתר, הן עשויות לעודד גמישות עצבית דרך הגברה של קישוריות בין אזורים שונים במוח, לצד הפחתת פעילות של רשת ברירת המחדל – רשת עצבית הקשורה לתחושת העצמי, לחשיבה על העבר והעתיד, ולארגון ליניארי של התודעה.
התודעה נוטה לרוב למודולריות – הבחנה בין תהליכי תפיסה, חשיבה ורגש. חוויות סף, לעומת זאת, מאופיינות בפתיחות מוגברת לדרכי תפיסה חדשות ולמתן משמעות יצירתית. פוטנציאל זה עשוי לאפשר פריצות דרך תודעתיות ופתרונות “מחוץ לקופסה”, אך גם להוביל לחוסר ארגון, בלבול, פחד ומתח קיצוני. (Beyer, 2010; Dobkin de Rios, 1976, 1984 in Hartogson 2017)
לכן, בחוויות מסוג זה – יותר מאשר בהתערבויות אחרות – ישנה חשיבות קריטית לסט ולסטינג כיסודות מעצבים של משמעות, ביטחון נפשי, וקביעת הפשר הניתן לחוויה (Hovarth 2018).
דוגמה מובהקת לחשיבות ההקשר התרבותי מצויה במחקריו של האנתרופולוג וואלאס (1959 in Hartogson 2017) מהמאה ה-20: בעוד שבניסויים קליניים במערב משתתפים חוו לעיתים קרובות חרדה, בלבול ותנודות קיצוניות במצב הרוח, בקרב עמים ילידיים כמו הוויצ’ול והנבאחו, המשתמשים בפיוטה בטקסים מסורתיים, החוויה אופיינה ביציבות רגשית, תחושת חיבור קהילתי, פליאה וחיזוק תחושת השייכות. ההבדל נבע בעיקר מהמסגור התרבותי – ההבנה, התמיכה והפרשנות החברתית שניתנו לחוויה.
מסורות עתיקות ו“טריטוריה פנימית“: הקונטקסט כמפה למסע
בתרבויות שבהן חוויות של שינוי מצבי תודעה היו חלק משמעותי מהחיים, הן כללו בתוכן גם תרגולים רוחניים וטקסים. לא היה בחוויות אלו שום דבר “בלתי ניתן לתיאור”, כפי שלעיתים קרובות הן נתפסות בעולם המערבי. קורנדרוס (“מרפאים”) מהאמזונס, שמאנים סיביריים, מתרגלי יוגה, נזירים בודהיסטים, ומסורות ילידיות רבות אחרות פיתחו מפות מנטליות מפורטות ומדויקות של הנופים, הישויות, המעברים והשבילים שפוגשים במסעות פנימיים אלה.
“ספר המתים הטיבטי” מהווה דוגמה מובהקת למדריך מפורט של מנדלות, כוחות, ישויות וממדים שנפגשים במצבי ביניים (לא רק במוות, אלא גם במצב מדיטטיבי עמוק). באופן דומה, תרבויות האיאואסקה באמזונס פיתחו קוסמולוגיה מורכבת שמתארת את המפגשים עם רוחות, בעלי חיים מיתיים וכוחות טבע מואנשים שמתגלים בחוויה הפסיכדלית (Schrei 2021).
מחקריו של הארכיאולוג דיוויד לואיס-ויליאמס על אמנות סלע פרהיסטורית ועל חוויות שמאניות ברחבי העולם מראים שלמרות שהתוכן הספציפי של החוויות מושפע מהקשר תרבותי (מרפא מהאמזונס יפגוש יגואר וטפיר, אינואיט יראה דובי קוטב וכלבי ים מדברים, ואילו נזירה נוצרית מימי הביניים תראה מלאכים וקדושים), ישנם מאפיינים חזותיים וחווייתיים משותפים ברחבי העולם: מערבולות אנרגטיות, נקודות אור, ספירלות, פורטלים ומעברים בין ממדים. אלו עדויות לכך שתוכן החוויה מושפע מהקשר תרבותי, אך הצורה – התחביר החווייתי – נותר דומה (שם). תופעה זו מתוארת גם בעבודתו של הפסיכולוג בני שנון, שמצא תימות חוזרות בטקסי איאואסקה ברחבי אגן האמזונס, גם באזורים מבודדים וללא קשרים ישירים ביניהם (Shanon 2002).
בתרבויות מסורתיות, הטקסים שבהם התרחשו חוויות משנות תודעה כללו אלמנטים כגון שירה טקסית (איקארוס במסורות איאואסקה, קירטן במסורות הינדיות, צ’נטינג בודהיסטי וכו’), ריקוד אינטנסיבי (ריקוד השמש בדרום אמריקה, ריקוד סופי, ריקודים בטקסי איבוגה וכו’), שימוש בקטורת וצמחי ריח, מגע עם הטבע והתייחסות לישויות בעלות כוחות קסם או כאלו המגיעות ממציאויות אחרות.
אלמנטים אלו לא שימשו רק כתפאורה או על מנת להעצים את האווירה – הם היוו מסגרת פרשנית משמעותית וכלי לעיצוב, ויסות וניווט החוויה. הם מייצגים הכרה בכך שהפרשנות, הציפיות והמשמעות החברתית והאישית הם חלק בלתי נפרד מהחוויה עצמה (Schrei 2021).
הסיכונים של העדר הקשר: פתולוגיזציה של החוויה הטרנספורמטיבית
בשנים האחרונות מתפרסמים בתקשורת מקרים רבים בהם מדווחות חוויות קשות בעקבות מסעות פסיכדליים, תרגולי מדיטציה אינטנסיביים או תרגולים רוחניים אחרים , בנוסף לצעירים רבים המדווחים על קושי משמעותי לחזור לתפקוד לאחר מסע משמעותי בעולם. אנשים רבים מדווחים על חוויות עמוקות וקשות להכלה, תחושות של ניתוק, בלבול, התפרקות של מושגי יסוד, וחרדה קיומית שיכולים להוביל לחרדה, ייאוש ודיכאון (Arnaud&Cormier 2017).
כדי להבין את התופעה, עלינו להכיר תחילה במבנה הייחודי של התודעה האנושית. מחקרים בפסיכולוגיה קוגניטיבית ונוירוביולוגיה מצביעים על קיומן של שתי “דרכי ידיעה” המשלימות זו את זו:
- המוח הרגשי – ” מערכת 1″, המערכת האינטואיטיבית, ההוליסטית והמחוברת לגוף, קשורה לרגש, לזיכרונות, לחושים ולתחושת החיבור שלנו לעולם. מערכת זו מזוהה בעיקר עם המערכת הלימבית וגזע המוח.
- המוח החושב – ” מערכת 2″, המערכת האנליטית, הלינארית והמילולית, המאפשרת לנו חשיבה רציונלית, מודעת לעצמה, כרונולוגית ומאורגנת. זוהי המערכת שאנו מזהים בדרך כלל כ”אני” המודע, מערכת זו מזוהה בעיקר עם הקורטקס הפרה-פרונטלי.
במצב תקין, המערכות פועלות באיזון דינמי, כשהמערכת האנליטית מווסתת ומסננת את שטף החוויות מהמערכת הרגשית, ויוצרת תחושת עצמי יציבה-יחסית. אולם, במצבים של מתח קיצוני, בהם יש עוררות סימפטטית גבוהה (fight/flight/freeze), תחת השפעת טראומה, תרגול רוחני אינטנסיבי או חומרים פסיכואקטיביים, המערכת הרגשית “משתלטת”, והחוויה הופכת להיות מוצפת ברגשות עזים, בתחושות גופניות, ובזיכרונות טראומטיים שאיבדו את הקשרם הזמני ונחווים כאילו הם מתרחשים עכשיו. תחושת הגבולות בין פנים לחוץ מיטשטשת, תפיסת הזמן מתערערת, והיכולת לחשוב באופן רציונלי וליניארי נפגעת קשות. האדם עלול להיתקל בשינויים קיצוניים בתפיסת המציאות, בתחושת העצמי ובמחשבות, מבלי לדעת כיצד לפרש או להתמודד עם התופעות הללו. היעדר מסגרת תומכת המכילה ונותנת פשר למצבים אלו, יכולה להעצים את תחושת הבידוד והבלבול, ולהוביל לערעור תחושת היציבות הנפשית. (Clarke&Powell 2021).
כשאדם החווה שינויים דרמטיים בתודעה פונה לעזרה, ונענה בשפה של פתולוגיה, הוא עלול להיכנס למעגל רווי טראומה: מערכת רפואית ופסיכולוגית שחסרה את מערכת המושגים למתן פשר ותמיכה לחוויה מפרשת אותן במונחים של שיבוש כימי, יציאה מאיזון או מחלה נפשית. שפה זו יכולה לשלול את הלגיטימציה לחוויה האישית והמשמעות שהאדם מייחס לה. תיוג פתולוגי זה מעצים את תחושת הזרות, הפגימות והבדידות לאדם אשר זקוק יותר מכל לתמיכה והבנה מהסביבה המיידית שלו, ויכול להכניס אותו למצב של חוסר אמון קיצוני אשר יכול להתפרש כפרנויה. בקרב אנשים עם היסטוריה של אתגרים נפשיים משמעותיים או טראומות עמוקות אשר לא עברו עיבוד, חוויות רוחניות אינטנסיביות, בייחוד אלו המתרחשות ללא ליווי מקצועי או מסגרת תרבותית תומכת, יכולות לגרום להחמרת תסמינים, ואף להתפרצות של מצבים פסיכוטיים או דיכאוניים. (Clarke&Tilda 2023)
דוגמא נוספת לקשיים המתעוררים בעקבות חוויות פסיכדליות היא HPPD (Hallucinogen Persisting Perception Disorder), תופעה נוירופסיכולוגית שבה חלק מהאפקטים החזותיים של החוויה הפסיכדלית נמשכים זמן רב לאחר סיומה. היא יכולה להתבטא בראיית הילות, נקודות אור או תבניות גיאומטריות. מחקרים מצביעים על כך שהסיכון לכך עולה משמעותית בהיעדר הכנה מתאימה והקשר תומך. אני מאמין שבדומה לטינטון ושלל חוויות כרוניות ומטרידות אחרות, כאשר האדם מבוהל מהסימפטומים ורוצה שיעלמו, תשומת הלב היתרה שלו לקיומם מעצימה אותם, וישנם מחקרים טיפוליים שתומכים בכך. (Vis et al. 2021).
חוויות בתרגול המדיטציה
מחקרי VCE (Varieties of Contemplative Experience) עסקו בחוויות מדיטטיביות, אך ממצאיהם תומכים ברעיון דומה: כשאדם חווה חוויה חריגה, אינטנסיבית או מפרקת, תגובתו – והמשמעויות שהוא מייחס לה – תלויות במידה מכרעת במסגרת האמונית, הקהילתית והתרבותית שבה הוא נמצא ((Lindahl 2017,2022.
מחקרים אלו, שכללו ראיונות מעמיקים עם עשרות מתרגלי מדיטציה מערביים ומומחים ממסורות בודהיסטיות שונות (תרוואדה, זן וטיבטי), תיעדו עשרות סוגי חוויות מדיטציה שונות. במסגרת המחקר הודגש שחוויות זהות לחלוטין יכולות להתפרש ולהיחוות באופן שונה דרמטית, בהתאם להקשר שבו הן מתרחשות:
- במסורות הבודהיסטיות, חוויות של ראיית אורות, שמיעת קולות או תחושות של התפרקות העצמי מתוארות כ”סימני התקדמות” בתרגול ומקבלות הכוונה ותמיכה ממורים מנוסים.
- באותה עת, מתרגלי מדיטציה מערביים שחוו חוויות זהות, ללא מסגרת תרבותית-רוחנית תומכת, פירשו אותן לעיתים קרובות כסימנים להתמוטטות נפשית, הזיות או פסיכוזה. (Lindahl et al. 2020) 1
תובנה מרכזית שעלתה ממחקרי ה-VCE היא שמשך הזמן של החוויות הקשות הוא קריטריון חשוב להערכתן: בעוד שבמסורות רוחניות רבות יש מיפוי מדויק של שלבים, “משברים” ו”פריצות” במסלול הרוחני, וישנה הבנה שחלק מהחוויות הקשות צפויות להימשך זמן קצר כחלק מתהליך התפתחותי, הרי שבהיעדר מסגרת, חוויות זהות עלולות להתפרש כפתולוגיות והופכות למקור לחרדה מתמשכת, דבר שעלול להאריך את תסמיני המצוקה הנלווים, מסיבה זו ההקשר התומך בחוויות הללו קריטי כדי למנוע החמרה בתסמינים. (Lindahl et al. 2021)
יצירת מסגרות חדשות למשמעות
מתרגלים רוחניים ומשתמשים במרחיבי תודעה עומדים בפני אתגר של מציאת הקשר בין נרטיבים תרבותיים מרובים ואף סותרים ביניהם, על מנת לתת פשר ולהבין את חוויותיהם הן במימד הרוחני שלהן והן בישימות לסביבה בה הם מנהלים את חייהם. אם לא יתייחסו לתובנות מהתרבויות המקוריות בהן צמחו פרקטיקות אלו, הם מסתכנים בשמיטת הקרקע והמשמעות הרחבה שלהן.
מתוך הבנות אלו ניתן לראות את החשיבות של תרגום החוויה – ליצור עבורה שפה, הקשר, הבנה. לאפשר לחוויה הקשה להפוך לא לרגע של שבירה – אלא לרגע של שינוי ולמידה. לכן משמעותיים במיוחד תיקוף והכלה של החוויה, גם אם היא מוזרה או בלתי מובנת. במקום לשלול אותה, חשוב להכיר בה, להקשיב לה, ולהבין את המשמעות שהאדם מעניק לה. חשובה ההבנה כי החוויה האנושית נעה על רצף והיכולת לחוות מצבי תודעה לא שגרתיים יכולה להוביל ליצירתיות ולצמיחה רוחנית, או למצוקה ולסבל – תלוי בהקשר ובמשאבים העומדים לרשות האדם. (Clarke 2022)
בשנים האחרונות גוברת ההכרה בחשיבותה של רגישות תרבותית וצניעות פרשנית בהתייחסות להתמודדויות נפשיות בקרב קבוצות חברתיות מגוונות. כך למשל, מרכז ווסטה צגה מציע ייעוץ והכשרה לפסיכותרפיה מותאמת תרבות; ארגון דלת פתוחה פועל ברוח דומה בתחומי המיניות והמגדר; והכשרות במודל האפרמטיבי מדגישות את הצורך להכיר בשונות נוירולוגית ובמוגבלויות כצורות קיום שיש לכבד, ולא כלקות שיש לתקן בהתאם לנורמות. (Hook,Davis&Owen 2013).
ברוח זו, אני סבור שישנה חשיבות רבה גם לכשירות תרבותית ולהתבוננות צנועה בכל הנוגע לחוויות רוחניות, פסיכדליות או אחרות שמתקיימות מחוץ למסגרות ההמשגה של בריאות הנפש. במקרים אלו, ראוי לשאוף לשיתוף פעולה בין אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש לבין מורים רוחניים, מדריכים או בעלי ניסיון חיים רלוונטי, מתוך כבוד הדדי והכרה בידע המגולם בכל אחד מהצדדים.
הבנה מעמיקה של המרחב הטיפולי מחייבת ראיית מכלול – הכולל פסיכותרפיסטים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, משפחה ומעגלים קרובים – הפועלים יחד לתמיכה באדם המצוי במשבר או בלבול הקשורים לחווית הסף. גישות טיפוליות כגון ACT, מיינדפולנס רגיש-טראומה, דיאלוג פתוח ו-CBT לפסיכוזה מכירות לרוב בחשיבות ההקשר התרבותי והאישי, ונוטות להתייחס אליו באופן מעמיק. (Lombardero et al . 2023; Jagtap et al . 2024; Von Peter 2021). עם זאת, גם בהן נדרשת ענווה, פתיחות לפרשנויות אלטרנטיביות ולמידה משותפת של כל המעורבים.
חשוב להישמר מפני פתולוגיזציה מיותרת של חוויות רוחניות, אך באותה מידה יש להכיר גם בגבולותיה של הפרשנות הרוחנית. איזון נכון טמון בגישה אינטגרטיבית המכירה בכך שחוויה טרנספורמטיבית ומשבר נפשי עשויים להתקיים בו-זמנית. לעיתים, חוויות רוחניות עמוקות עשויות לחשוף פגיעויות קיימות, אך אינן בהכרח מקורן. אבחנה מושכלת בין חווית סף לבין מצב פסיכוטי מחייבת הערכה מקיפה הכוללת עיון בהיסטוריה האישית, גורמי סיכון, תפקוד כללי – והבנת ההקשר שבו מתרחשת החוויה.
לסיכום
הסיפור שאנשים מספרים על חוויתיהם אינו רק תיאור פסיבי, אלא כוח פעיל המעצב את החוויה עצמה ואת תוצאותיה. משמעות החוויה, השפעתה, ויכולתה לשמש ככלי לצמיחה או כמוקד משבר, מוכתבת במידה רבה על־ידי ההקשר הפסיכולוגי, החברתי והתרבותי שבה היא מתרחשת. תרבויות מסורתיות הכירו בכך, ופיתחו מסגרות טקסיות וקהילתיות שידעו לתמוך, לפרש ולעבד את המפגש עם תודעה מורחבת. לעומתן, החברה המערבית המודרנית נוטה לעיתים קרובות לנתק את החוויה מההקשר, לפרש אותה בכלים פתולוגיים, ולהחמיץ את האפשרות הטמונה בה.
על מנת לגשר על הפער הזה, נדרשת גישה אינטגרטיבית – כזו שמכירה במורכבות החוויה הטרנספורמטיבית, מכבדת את עושרה הסובייקטיבי, ומפתחת כלים תומכים לליווי, לפרשנות ולעיבוד, מבלי למהר לקטלג, לדכא או לשלול. בחירה בגישה כזו עשויה להחזיר לחוויות אלו את תפקידן המקורי: שער לשינוי תודעתי עמוק, להבנה עצמית ולחיבור מחודש לעולם ולזולת.
על הכותב–שגיא גוטפריד
פסיכותרפיסט בוגר תואר שני בפסיכותרפיה אינטגרטיבית באוניברסיטת חיפה, מוסמך בשיטות מבוססות מדע בטיפול ממוקד טראומה (PE,CPT,EMDR) ובטיפול CBT לפסיכוזה (CBTp,CT-R) בנוסף לרקע מחקרי במסגרת תואר שני בנוירוביולוגיה, חייתי ולמדתי למעלה משנתיים בדרום אמריקה לצד תרבויות שבטיות המתמחות בדרכי ריפוי מסורתיות וצמחים מרחיבי תודעה, אני מתרגל מעל לעשור תרגול מדיטציה בודהיסטית (ויפסאנה) כולל תקופות תרגול ממושכות במזרח. עושה שימוש בידע קליני ומחקרי לצד הידע המסורתי לטובת חשיבה אינטגרטיבית על טיפול במצבי תודעה לא שגרתיים.
Clarke, I. (2022). Spirituality and the fallacy of the medical model. In E. Maisel & C. Ruby (Eds.), Humane alternatives to the psychiatric model. Ethics Press.
Clarke, I., & Tilda. (2023). Conflicted stories: A case of expanded reality. In J. A. Diaz-Garrido (Ed.), Psychological interventions for psychosis: Towards a paradigm shift. Springer.
Clarke, I., Powell, J. A., & JH. (2021). Voices, visions and the spiritual journey. In S. Aris, H. Garroway, & H. Gilbert (Eds.), Mental health, spirituality and wellbeing: A handbook for health and social care professionals, service users and carers. Pavilion Publishing.
Cooper, D. J., Lindahl, J. R., Palitsky, R., & Britton, W. B. (2021). “Like a vibration cascading through the body”: Energy-like somatic experiences reported by Western Buddhist meditators. Religions, 12(12), 1042. https://doi.org/10.3390/rel12121042
Hartogsohn, I. (2017). Constructing drug effects: A history of set and setting. Drug Science, Policy and Law, 3, 1–17. https://doi.org/10.1177/2050324516683325
Hook, J. N., Davis, D. E., Owen, J., Worthington, E. L., Jr., & Utsey, S. O. (2013). Cultural humility: Measuring openness to culturally diverse clients. Journal of Counseling Psychology, 60(3), 353–366. https://doi.org/10.1037/a0032595
Horvath, A. O. (2018). The psychotherapy relationship: Where does the alliance fit? Psychotherapy, 55(4), 365–371. https://doi.org/10.1037/pst0000176
Jagtap, S., Zahid, A., Dere, J., Gerritsen, C., D’Arcey, J., Romanowska, S., & Best, M. W. (2024). Culturally adapted cognitive behavioral therapy for psychosis (CaCBTp): A review of key features of cultural adaptation and considerations for psychologists. Psychological Services. https://doi.org/10.1037/ser0000784
Lindahl, J. R., Britton, W. B., & Cooper, D. J. (2022). Fear and terror in Buddhist meditation: A cognitive model for meditation-related changes in arousal and affect. Journal of Cognitive Historiography, 7(1–2), 147–170. https://doi.org/10.1558/jch.20593
Lindahl, J. R., Cooper, D. J., Fisher, N. E., Kirmayer, L. J., & Britton, W. B. (2020). Progress or pathology? Differential diagnosis and intervention criteria for meditation-related challenges: Perspectives from Buddhist meditation teachers and practitioners. Frontiers in Psychology, 11, 1905. https://doi.org/10.3389/fpsyg.2020.01905
Lindahl, J. R., Fisher, N. E., Cooper, D. J., Rosen, R. K., & Britton, W. B. (2017). The varieties of contemplative experience: A mixed-methods study of meditation-related challenges in Western Buddhists. PLOS ONE, 12(5), e0176239. https://doi.org/10.1371/journal.pone.0176239
Lindahl, J. R., Palitsky, R., Cooper, D. J., & Britton, W. B. (2022). The roles and impacts of worldviews on the onset and trajectory of meditation-related challenges. Transcultural Psychiatry. https://doi.org/10.1177/13634615221137237
Lombardero, A., Assemi, K. S., Jacobs, N. N., Houmanfar, R. A., Trejo, S., Jr., & Szarko, A. J. (2023). An acceptance and commitment training (ACT) framework for teaching cultural humility: A guide for translating ACT from a therapeutic context into a medical education curriculum. Journal of Clinical Psychology in Medical Settings, 30(2), 261–273. https://doi.org/10.1007/s10880-022-09879-2
Schrei, J. M. (2021, August 31). Mapping the mystic: Geographies of ecstasy in consciousness and culture [Audio podcast episode]. In The Emerald. Spotify. https://open.spotify.com/episode/4YpNzk04vcMYhA604YRTGv?si=8b252ba8248342b6
Shanon, B. (2002). The antipodes of the mind: Charting the phenomenology of the Ayahuasca experience. Oxford University Press.
St Arnaud, K. O., & Cormier, D. C. (2017). Psychosis or spiritual emergency: The potential of developmental psychopathology for differential diagnosis. International Journal of Transpersonal Studies, 36(2), 6–17. https://doi.org/10.24972/ijts.2017.36.2.6
Vis, P. J., Goudriaan, A. E., Ter Meulen, B. C., & Blom, J. D. (2021). On perception and consciousness in HPPD: A systematic review. Frontiers in Neuroscience, 15, 675768. https://doi.org/10.3389/fnins.2021.675768
Von Peter, S., Bergstrøm, T., Nenoff-Herchenbach, I., Hopfenbeck, M. S., Pocobello, R., Aderhold, V., … & Heumann, K. (2021). Dialogue as a response to the psychiatrization of society? Potentials of the open dialogue approach. Frontiers in Sociology, 6, 806437. https://doi.org/10.3389/fsoc.2021.806437
1 דר’ בריטון מצוות המחקר של הVCE פגשה את הדאלאי לאמה וסיפרה לו על תוצאות המחקר, השיחה ביניהם עלתה ליוטיוב: https://www.youtube.com/watch?v=etii18s9RKU