הכנסתי קצת רקע על המסע שהוביל אותי לפרו, זה מרגיש לי רלוונטי וחלק בלתי נפרד מהמסע שלי בפרו.
בורמה -יולי 2017
הגעתי לבורמה אחרי כמעט שנתיים של נוודות, אחרי שעזבתי את האקדמיה חייתי מנותק ממסגרות קבועות,היה לי טלפון פשוט שכמעט ולא הייתי מדליק.
נעתי בין חוות אקולוגיות, טיולי ליקוט, ריטריטים של מדיטציה, ריינבו ,טקסי מדיסן שונים,צריכה דחופה של חומרים משני תודעה ותקופות ארוכות לבד בטבע.
חייתי על החסכונות שהיו לי, בלי כיוון או ידיעה מה אעשה מחוץ לאקדמיה.
היה הרבה יופי ופשטות בתקופה הזאת של אי ידיעה- איפה אישן הלילה, מה אוכל ואת מי אפגוש.
בתוך הקצה הזה היו תקופות של יופי עילאי, טבע, בריאות וגילוי.
ותקופות של קור, חוסר משמעות, כעס על החברה והתרבות ודכאון, וחשש לחזור למסגרות, לעבודה חסרת תוחלת וחיים ידועים מראש.
עברתי לגור במרכז מדיטציה והייתי מודט מרבית היום, וזה לא הספיק לי.
לא מצאתי את השלווה שחיפשתי.
קראתי וחקרתי על מאסטרים למדיטציה ובחרתי בבורמה, באותה תקופה קסמה לי המחשבה על תרגול אינטנסיבי בלי מחויבויות מלבד המדיטציה.
זמן קצר לפני הטיסה לבורמה נפטרתי מהטלפון הפשוט ועברתי לחיות ללא סלולרי בכלל, אם היו רוצים לדבר איתי – היה צריך לשלוח לי מייל והייתי חוזר מדי פעם כשהייתי מול מחשב או הייתה לי אפשרות להשאיל שיחה.
הגעתי ראשית לתאילנד, עם 500$ בכיס ו0 בחשבון הבנק לתקופה בלתי מוגבלת, הסדרתי ויזת מדיטציה ונסעתי באוטובוס אל הגבול עם בורמה.
החיים במנזר היו קשים, כל יום ב3:30 קמנו למדיטציה, הלכנו לישון על מיטות עץ ללא מזרן. 2 ארוחות ביום (אחרונה ב11) עם אוכל שומני ,חריף ומתובל שגרם לבטן של כולנו (הזרים) להישאר נפוחה וכאובה לאורך היום.
השגרה כללה 14 שעות מדיטציה ביום במשך 3 חודשים, בחום של 38 מעלות כמעט כל יום ולחות של כ80%, ללא מזגנים והמון יתושים. מרבית הזרים נדבקו בקדחת דאנגי (אני לא) והיה המון רעש חיצוני במהלך היום להתמודד איתו.
היו מעירים לי על האופן בו הייתי הולך או אוכל כאשר הייתי עושה זאת בהיסח הדעת.
פיתחתי יכולת להתמודד עם תנאים קשוחים, ריכוז ומשמעת אבל גם הרגשתי שהגוף שלי בקריסה. איבדתי המון משקל והרגשתי חלש, השארתי הרבה רבדים מאחור.
כ10 ימים אחרי שקיבלתי הארכה לויזת המדיטציה ואפשרות להישאר עוד חצי שנה החלטתי שמספיק לי המסע ,שקיבלתי הרבה שיעורים אבל אני לא מרגיש שאני מצליח להתמסר ,ללמוד ולהרגיש שאני לא בהישרדות עם התנאים ואופי הלימוד בבורמה,לפחות לא עם הכלים שהיו לי אז.
חזרתי אל הארץ עם הלוואה שלקחתי בכדי לרכוש כרטיס טיסה חזרה.
ללא כסף או הבנה מה קורה מכאן התחלתי לעבוד בהקמות של אירועים, כפקיד בקבלה של חברת הייטק, גר בבאר שבע בתנאים הכי זולים שהצלחתי למצוא וחוסך פרוטות.
בתוך כך ההרגשה שליוותה אותי היא של חוסר הצלחה וחוסר כיוון, לא ידעתי מה אני עתיד לעשות בחיים. הרגשתי חרטה על הבחירה של לעזוב את האקדמיה והתחושה הייתה של חוסר כיוון ומשמעות.
חוויתי בארץ טקסים שהגיעו מהמסורת הפרואנית וחשבתי שזה היה הזמן שלי להעמיק ולחפש את הכיוון והמקום שלי בעולם.
באופן מציאותי לא ראיתי איך זה קורה, לא היו לי את הכוחות והמוטיבציה להמשיך, נכנסתי לדיכאון. כל יום גירדתי את עצמי לעבודה בחוסר עניין ואמונה, איבדתי המון משקל מתוך תחושה שאני לא מצליח לעכל את העולם.
באחד הימים הרגילים של עבודתי הפקידותית שמעתי כבדרך אגב על כך שהמטבע הקריפטוגרפי Litecoin עלה בערכו משמעותית, ונזכרתי בהשקעה קטנה שעשיתי 4 שנים קודם לכן ושקעה מיד אחר כך. 4000 ש”ח שחשבתי שהלכו אז לטמיון ובעת ההיא היו שווים 34 אש”ח. וכך התאפשר לי ברגע אחד לא צפוי לגייס סכום נאה שאפשר לי לטוס לפרו ללא דאגות בנוגע לכסף.
פרו – מרץ 2018
עוד לפני שטסתי לפרו נתקלתי בשם של Elisa Vargas, השתתפתי בעבר בטקסים שלקחו השראה ממסורת שבט השיפיבו והתחלתי לקרוא עליהם,להתעניין ולשמוע את איקרוס- השירה הטקסית שמכוונת אל רוח האייאווסקה. בין הצלילים תפסה אותי שירתה של Elisa, משהו שם התחבר לי מעבר לכישרון אומנתי והכוונה בשירה, משהו שהצית בי עניין.
כשחקרתי וביקשתי המלצות מאנשים בקהילה הפסיכדלית מרבית התשובות שקיבלתי הפנו אותי למרכזי ריטריטים מסחריים לאיוואסקה-זה לא הרגיש לי מתאים. המלצה אחת הייתה להגיע לכפר San Francisco שליד Pucallpa, איפה שאליסה נמצאת.
בין התחנות שעברתי בפרו בין אם בג’ונגל או בהרים השם שלה המשיך להופיע, מכיוון שהיא לא חלק ממרכז ריטריטים מוכר, האתר שלה לא מעודכן, היא לא ענתה למיילים או לטלפונים זה היה מפתיע שמשהו המשיך להוביל אותי אליה.
וכך בנסיעה השניה שלי לג’ונגל החלטתי להגיע לSan Francisco ולחפש אותה, בלי ידיעה אם היא שם באותו רגע, או בפניות או בכלל עוד גרה באזור.
הנסיעה לפוקלקפה היא 20 שעות מלימה, הגעתי לשם והוצאתי את הכמות המקסימלית של מזומן שיכולתי מכיוון שהאמנתי שאם היא כל כך מתחת לרדאר היא לא תקבל תשלום באשראי וגם אין לי בארטר להציע לה.
משם הדרך כללה נסיעה במונית שיתופית לYarinacohca ומשם ספינת-מונית לסאן פרנסיסקו.
הכפר ממוקם באי קטן בנהר Ucayali שהוא חלק מהאמזונס, אזורי היבשה מאוכלסים בצפיפות בShipibo-Konibo.
בהגעה לכפר שאלתי בתמימות איפה אני יכול ללון לאותו לילה ומהר מאוד דאגו להסביר לי שאין ממש אפשרות כזו, האפשרות לזרים להישאר היא בבתים של שאמאנים מארחים או מרכז ריטיריטים.
בטיול קצר בכפר הכרתי בחור יפני חביב שהגיע למרכז ריטריטים והזמין אותי להצטרף אליו, השיחה הייתה נעימה וסיקרן אותי לשמוע כמה רחוק ומוקצה השיח על פסיכדלים בתרבות היפנית. עם זאת המרכז ריטריטים שהוא שהה בו ולאחר שיחה עם השאמאן שמעביר את הטקסים לא עורר בי השראה. השארתי שם את התיקים והלכתי לטייל.
נתקלתי בשלט צנוע שמציע חדר להשכרה, בפועל עבור הסכום הצנוע ששילמתי (10 סול-3$ ליום) האכפתיות ופתיחת הלב של בעל הבית היתה מעוררת השתאות. הוא הציע לי לאכול איתו, חלק איתי סיפורים והסברים על המסורת של השיפיבו ועל המפגש שלו עם האייווסקה. דיברנו על המוזיקה המקומית-איקרוס וחליל עם תו אחד שבהמשך גם נפגשתי בו עוד והבנתי שהוא אופייני לג’ונגל ומכונה La flauta del abuelo חליל הסבא.
דיברנו על המתח בין הכנסיה שמשמיצה את השימוש בה לבין ההתייחסות המקומית לאיוואסקה כאלה, כישות שמפחדים ממנה ומעריצים אותה בו בעת.
הוא אמר שהשאמאן שהוא עובד איתו לא מוכן לעבוד עם אנשים שאינם תושבי הכפר המקוריים, הערכתי מאוד את זה שיש עדיין שימור של אופן השימוש המקורי באיוואסקה.
הוא קישר אותי עם המשפחה של אליסה, פגשתי את הבת שלה שניסתה להתקשר אליה ללא הצלחה.
בבית המשפחה פגשתי את בעלה לשעבר והתחלנו לדבר, מכיוון שהוא היה פטפטן ואני מאוד סקרן הסתדרנו לזמן מה.
הוא אמר שהוא מבשל לאליסה את האיוואסקה, שהוא בישל בעבר לTemple of the way of light שזה מרכז מפורסם ובאותו הזמן בישל לכמה מרכזים שלא הכרתי.
הוא הראה לי את הצמחים שמרכיבים את האיוואסקה והסביר והראה לי את תהליך הבישול.
הוא לקח אותי לשאמאנית ועוד כמה שאמאנים שהוא אמר שעדיפים על אליסה וגם אמר שהיא לא זמינה לתהליכים כלל. התעקשתי, אמרתי לו תודה על האפשרויות השונות אך שאם אליסה לא זמינה אני מעדיף לוותר ולעזוב את הכפר.
אחרי כמה ימים של התעקשות הוא לבסוף לקח אותי אל אליסה, מסתבר שהיא הייתה זמן קצר לאחר סיום ריטריט גדול וארוך שמאורגן והמשתתפים בו בעיקר אירופאים וברזילאים,הריטריט השנתי היחיד שהיה מתרחש במרכז באותה העת.
המרכז נשאר כמעט ריק מלבד המשפחה של אליסה וצרפתי אחד בשם גבריאל שהסתגר במהלך היום בחדרו ולא השתתף בטקסים.
המפגש עם אליסה היה מאוד משמח, הדמות שלה אימהית ושקטה והיא שאלה אותי שאלות שגרמו לי להבין שהיא רצינית לגבי התהליך וכך גם מהצד שלי.
סיכמנו על מחיר מאוד מינימלי ביחס למרכזי ריטריטים אחרים (50$ ליום) וצמחים שאותם אשתה כל יום והיו אמורים להיות חלק מהתהליך של ה”דיאטה”.
ה”דיאטה” הוא תהליך שאליו יש להתכונן על ידי התנזרות ממיניות,מאוכל מתובל, שכולל מלח או שמן, מבשר או מדגים. בדיאטה המזון הוא מאוד בסיסי, נקי ודי משעמם.
יש ארוחה אחת ביום וצמחים מהג’ונגל בעלי תכונות שונות ניתנים על מנת ליצר קשר וחיבור ישיר איתם ולפתוח ולהעמיק את הלימוד של האייאווסקה כאשר הגוף נקי ומוכן לקבל.
שמחתי והתרגשתי להתחיל פרק חדש במסע.
בתמונות-מנזר Pa Auk,המנזר הראשון ששהיתי בו בבורמה,אליסה ורגס פרננדס.תמונות שצילמתי מהמסעות בנהר האמזונס, אפשר גם לראות דוגמא למזח וכמה מבורא השטח המיושב אל מול הג’ונגל הפראי.
המלוקה-המבנה בו עושים את הטקסים במרכז Sanken nete
