יומן מסע מפרו- פרק 3
ישראל , יולי 2015
בסוף השנה הראשונה לתואר השני שלי פגשתי לראשונה את עולם הליקוט, חוויתי לראשונה מפגש ישיר עם צמחים, אנשים, טבע וחווית זמן לא לינארית.
ואז חזרתי לבאר שבע, לדירה מול כביש ראשי ועמוס צפירות, מועדי הגשה לעבודות בתואר , הכנת שיעורים ובדיקת עבודות כעוזר הוראה.
מצאתי בתרגול המדיטציה נחמה ויכולת להסתכל על המציאות אחרת- מה באמת חשוב לי?
הייתי פתוח לחיבור אנושי והתרחשו מפגשים שלא קרו קודם לכן,הכרתי א.נשים מחוץ ללימודים.
ומהחיבורים האלו, חבר קרוב וחדש חזר מטקס איוואסקה בארץ וסיפר שזה היה מדהים, “קצת יותר חזק מקנאביס וממש פותח את הלב. כל חבר שלי שירצה לעשות את הטקס- אני משלם עליו ומקשר למי שמעביר את הטקס”. ואני אז מעולם לא עשיתי דבר שקרוב לחוויה פסיכדלית, גם לא הייתי מעשן. אבל הייתי סקרן ועם הרבה עניין לפתוח את הלב.
אל הטקס הגעתי בחוסר ידיעה מוחלט על מה מדובר, וגיליתי מעמקים בתודעה שלא ידעתי שקיימים. חוויתי לשעה את השחרור והפחד בעמידה מול מראה- ללא כל זכרון מי אני- לא ידעתי מה המגדר, הגיל, השם או שום זכרון מהחיים שלי ומצאתי בזה הקלה. עברתי דרך הסיפורים האישיים שלי לאורך שנים וראיתי את האפשרות להתייחס אליהם אחרת. קיבלת טעימה מהתחושה שיש משהו מעבר למה שאני יכול להשיג ולהבין.
כמה ימים לאחר מכן, כשחזרתי לשגרה פתאום הכל היה נראה לי אחרת. אוסף של משחקי זהויות וכבוד שהיה נראה לי דל וחסר משמעות.
פרסמתי וכתבתי מאמרים, העריכו אותי במעבדה, אבל משהו בכל זה לא נגע בלב העניין. רציתי ללמד בשביל להרגיש חיבור וקשר משמעותי עם התלמידים שלי. בפועל מרבית הסטודנטים שפגשתי רק רצו לעבור את הקורסים בציון מספיק טוב ולא התעניינו מעבר לכך. במעבדה התחושה הייתה שכותבים וחוקרים לפי התקציבים והיוקרה ולא לפי התשוקה והעניין האישי. (מצאתי את עצמי חוקר נושאים שונים משמעותית ממה שרציתי).
במקביל ניצלתי כל רגע פנוי לטייל בטבע, ולריטריטים של מדיטציה ולמסעות פסיכדליים. כשלא היו מספיק רגעים פנויים אני ייצרתי אותם והתחלתי לנכוח פחות במעבדה, להבריז משיעורים ולהיכשל בקורסים.
באחד הערבים שנשארתי עד במעבדה עד 21 בערב ראיתי את הפרופסור האחראי עלי עוד שם. מכיוון שהוא גר בירושלים שאלתי אותו אם הוא מתכנן לחזור הביתה בקרוב? הוא ענה לי שעוד “שעה, שעתיים” “ומתי אתה רואה את האישה והילדים?” הוא ענה לי “בחלומות הליל”.
זה גרם לי להרהר בחיים שלי,
אני הייתי כמעט כל יום במעבדה, בקומה -1 תחת אור הפלורסנטים תוהה מה השתבש ומה האופק שלי? מתואר שני להמשיך לדוקטורט, אחרי הדוקטורט כמובן שצריך פוסט דוקטורט , עדיף 2. ואח”כ אם יש מזל אולי משרה קבועה כחוקר באוניברסיטה.
והפרופ’ שמנהל את המעבדה שלי, הוא חוקר מוערך, עם הרבה כסף שהרוויח מפיתוחים מדעיים לשוק הפרטי, ועדיין כל היום נמצא במעבדה במרדף אחרי עוד פרסומים מדעיים.
אולי לו זה התאים, לי זה נראה עתיד עגום לשאוף אליו.
מהר מאוד קיבלתי את ההחלטה לפרוש מהמשך התואר ולהתחיל לחקור את מה שמעניין אותי באמת.
לא ידעתי לקראת מה אני הולך ומה הקשיים בדרכי, אבל ידעתי שאני חייב שינוי.
פרו, ינואר 2018
אחרי הלילה שעברתי בטקס הקודם, הרגשתי שכבר נהיה לי מאתגר מדי ועולה בי צורך לצאת מהג’ונגל, בכדי ללמוד ספרדית, לנוח מהחום, מהיתושים והפשפשים ולהחליט על המשך הדרך.
הגעתי בספינה אבל הייתי תשוש מכדי לעשות מסע בן מספר ימים בכדי לחזור. החלטתי לטוס לקוסקו-עיר מרכזית ותיירותית בדרום פרו. מתוך רצון להיות בסביבה קרירה יותר, עם תנאים נוחים יחסית ומורים לשפה.
בבוקר שלאחר הטקס יצאתי לכפר לעשות קניות מינימליות לאותו היום, יחד עם הבן של אולינדה שהעבירה את הטקס, עברנו דרך שיטפונות וחיפשנו דרכים חדשות לאחר מערכת הגשם הכבדה שהייתה יום קודם לכן.
הוא ניסה לתקשר איתי ועם הספרדית העילגת שהייתה לי הבנתי שחשוב לו שאשתתף בטקס השני, שהוא יודע שתהיה לי הקלה והטקס יהיה שמח יותר, עם ההחלטה לעזוב ורצון לסגירה וחוויה שלמה של הטקס החלטתי לשתות בשנית.
כשהלילה הגיע התיישבתי לשתות בשנית בחשש, רוב האנשים בחדר התחלפו מהטקס הראשון. הפעם שתיתי מעט יחסית ועדיין ההשפעה הייתה חזקה במיוחד, אך בגבול האפשרי. למרות שגם בפעם ההיא עברתי דרך תחושות מאתגרות התחושה וגם המסר הוא שכל חיות וישויות היער לצדי, שאנשי המקום תומכים בי ואני יכול להישען.
זכורים לי ענפי עצים שזזים בכדי לעטוף ולשמור, לנחם. ככל הנראה היו משחקים של אור וצל בהקשר הזה. אבל מה שחשוב לי זה החיבור שנבנה עבורי לעצים וליכולת להיתמך מהם.
יומיים לאחר הטקס כבר קבעתי טיסה,שמחתי על הקושי להיפרד מהסביבה ומהחברים שהכרתי במקום, על זה שיכולתי לאפשר לעצמי להתחבר בפתיחות ולא להתעקש להישאר כשעלה הצורך לשינוי
מהג’ונגל הגעתי אל ההרים הגבוהים, מבלי הבנה לתהליך ההסתגלות לגובה (שדורש להמעיט בתנועה ואכילה), חליתי מהר מאוד וחששתי שהיה לזה קשר לנשיכת הכלב שהתרחשה בג’ונגל. לאחר שיחות לחברים בג’ונגל שהבטיחו לי שהם בדקו עם הבעלים של הכלב ושאין ממה לחשוש (וסליחה לאמא ששותפה ברגעי האמת בחששותי שמה נדבקתי בכלבת) הייתי מספיק פנוי להחלמה ולהבנה שאני צריך להתנהל קצת אחרת בגובה.
רכס הרי האנדים משתרע מצפון ארגנטינה עד קולומביה, למרות ההבדלים בין המדינות והקבוצות השונות שמתיישבות שם, יש הרבה קווים משותפים. בפרו הקבוצה האתנית הדומיננטית ביותר הם בני הQuechua- או צאצאים לאימפריית הInca , בדרום פרו התרבות והשפה השתמרו הרבה יותר, ככל הנראה מכיוון שQosqo ישבה במרכז אימפריית האינקה (tahuantinsuyo) והיוותה את בירתה. בצפון פרו היו קבוצות אתניות רבות עם שפות ומנהגים שונים, השפות שלהן לא השתמרו והמנהגים השתמרו בחלקם.
לא ידוע לי על שימוש מסורתי באייואסקה או סן פדרו בתרבות השאמאנית של דרום פרו.
בתרבות המסורתית של הQuechua זיהיתי חשיבות רבה לטבע, ההרים – Apus מקבלים יחס של אלים, בכל טקס נהוג לקרוא להרים הגבוהים ביותר באזור ולבקש את ברכתם, ההתייחסות למזג האוויר (סוער או רגוע) כמזמין או מגביל את הכניסה אל ההר ומבטא את מצב רוחו. חשוב למקומיים לזכור את השמות של ההרים באזורם.
טקס משמעותי הוא הDespacho או ofrenda, להציע מנחה להר או לטבע, נהוג לשים שומן אלפקה, סוכר וממתקים למתיקות , תירס, פרחים, זרעים של צמחים מקומיים וכמובן את עלי הקוקה שהם חלק חשוב במרבית הטקסים באזור. את המנחה לאחר ברכות טקסיות שורפים.
עלי הקוקה- בשונה מהקוקאין שהוא צורה מרוכזת, מעובדת וסינטטית שלהם,
הם בעלי שימושים רבים- לועסים אותם יחד עם ג’יקטה – חומר מתוק או חריף שמכיל סידן (למשל צדפות טחונות) ומפעיל את ההשפעה הממריצה במידה מתונה ומשמחת שלהם.
משתמשים בהם בטקסים, מעניקים אותם כמנחה להרים או כמתנה.
יש חשיבות רבה לעליה לרגל ומשפחות עושות יחדיו באירועים דתיים עליה לרגל לפסגות של ההרים, שם מתפללים ומשאירים מנחות.
הדת המקומית היא נצרות מעורבבת באמונות של האנדים, זה מכונה sincretismo- המפגש בין האמונה המקומית לדת שהגיעה עם הכיבוש, הם עולים להר בכדי לרקוד ולהתפלל בכנסיה. כמעט לכל עיר גדולה יש את הקדוש שלה ואירועים ספציפיים בימי השנה שלו. הכמורה המקומית מקבלת את האמונות הילידיות ומשלבת אותם בכנסיה.
לאחר תקופת התאקלמות קצרה החיים בעיר הפכו לשגרתיים, התמקדתי והקדשתי זמן רב ללימוד ספרדית- זה הגשר שלי להבנה והעמקה בתרבויות השאמאניות אותן רציתי להכיר. חלק קטן מהזמן הקדשתי בכדי לטייל ולהכיר את האזור ואת התרבות. למרות זאת מיום ליום הרגשתי יותר חלק ויותר בנוח מהנוף העירוני המקומי. נשארתי כחודשיים באזור, במפגשים עם אנשים שהכרתי בעבר, חלק מהג’ונגל וחלק מישראל יצא לי לפגוש שוב בסן פדרו ולהעמיק את החיבור איתו, החיבור החדש עם הקקטוס השפיע עלי ובהמשך גם יהווה חלק מההחלטה שלי להתמקד בו ובלימוד של אופן הריפוי המסורתי בשימוש בו.
ויזת התייר שקיבלתי אפשרה לי להישאר באופן חוקי שלושה חודשים בפרו, ולכן נאלצתי לצאת ולחדש את תקופת השהיה שלי. זה קרה במקביל לרצון לחזור ולחקור, להתקרב מחדש למטרה שלשמה באתי.
אז יצאתי אל הגבול עם צ’ילה , במסע ארוך דרך מדבריות אין קץ חלמתי את חזרתי אל הג’ונגל.
בתמונות-הגבול בין פרו לצ’ילה, הכנה לטקס Despacho מסורתי, דוגמא לעירוב בין אמונות אנדיות לנצרות
