בדרום אמריקה העונה החמה-קיץ היא גם העונה הגשומה, דרומית לקו המשווה באקוודור העונות גם הפוכות בתאריכים. כך שבינואר הגעתי לשיא הקיץ בפרו. התחזית ביערות הגשם- חם ,לח וגשום מאוד. הגעתי לפרו לא מוכן, לא לחום, ליתושים ולפשפשים שגרמו לי לפתח אלרגיות ולאנשים סביבי לחשוש שמא פיתחתי מחלת עור קשה.
הספרדית שלי היתה בסיסית על סף הלא-קיימת. ידעתי בעיקר לשאול למחירים ולבקש הכוונות בסיסיות.
במקום של טים בו שהיתי היו כלבים שישנו במתחם סגור כדי להימנע מעטלפי הערפד, בעבר היה גם קוף שהיה רוכב על הכלבים אך נגנב קצת לפני שהגעתי.
במקום שהו רק גברים לאורך זמן, לעתים ביקרו נשים אך לא נשארו.
השותף שלי לבית (גרנו בקומות שונות) היה בונה ספינות לשעבר שיצא מגרמניה השמרנית לטעמו על מנת לנסות לראשונה חיים בטבע וריפוי שבטי, בבקתה שליד גר בלגי-פלמי שברח ראשית למקסיקו לאחר שכמעט נתפס על הפקת DMT ואחרי שנים של צ’אנגה ואיוואסקה מצא את המדיסין שלו בטקסי קקאו.
בשטח הקרוב גר פולני שהפעיל מרכז לטקסים,הוא שלח איוואסקה לאחיו בפולין, אחיו בכלא מאז ועל שם האח שבפרו יש צו מעצר במידה והוא יחזור אי פעם לפולין.
גם יהודי אמריקאי שמטייל ועובד מרחוק בתכנות יחד עם העוזר האוקראיני שלו, וגילה שבג’ונגל אין מספיק קליטה בשביל להמשיך לעבוד משם.
ישראלי שהגיע לטיול אחרי צבא ונשאר לרפא את הטראומה שעבר במלחמה, החבר שלו וזוגתו שהגיעו לדרום אמריקה בסירת מפרש כל הדרך מספרד, צ’יף אינדיאני משבט הלקוטה בארה”ב שסיפר על טקסי הפיוטה שהעביר ואמר שהגיע בכדי ללמוד עוד ממסורות אחרות,הוא דיבר ושיבח את עצמו ללא הפסקה, מאוחר יותר נודע לי שהוא הגיע לפרו בשל התמכרות ההרסנית לאלכוהול שהוא לא הצליח להתמודד איתה לבד והתבייש שחברי השבט שלו ידעו על כך.
החיים במרכז היער היו פשוטים למדי, אין מקרר , כל הירקות והפירות נשמרים ימים ספורים לכל היותר ותבשילים עד הערב ולא הייתה חקלאות באזור. כך שכמעט בכל יום נדרש אחד מאיתנו לרדת אל הכפר הקרוב לערוך קניות.
כל יציאה כזאת לכפר היא הליכה של שעה, ביציאה מהיער באיזורים שהיער נפגע ונכרת היו הצפות ,ממש נהר בלתי עביר בשל כמויות הגשמים שלא יכלו להספג, וכמעט כל יום אחרי מערכת גשמים תוואי הדרך השתנה.
הגעתי ללמוד על הריפוי המסורתי, בפרו יש 54 שפות רשמיות לא כולל דיאלקטים שלא ניתן לתקשר ביניהם. לכל שפה יש שבט או קבוצה ילידית הדוברת אותה ,תרבות,מיקום וצורות ריפוי משלה. השמות למרפאים הם שונים בין התרבויות והשפות, באופן כללי המונחים המקובלים בג’ונגל הם Curandero/a,Vegetalista,Ayahuscera/o (מרפא\ת,איש\אשת צמחים ,איש\אשת אייואסקה) מקובלים ובשימוש אך גם המילה שאמאן (בהגייה ספרדית- צ’אמאן) ושאמאניזם הם צורות פניה מקובלות למרות שלא הגיעו מהאיזור,אשתמש במינוח שאמאניזם כי הוא המינוח הכי מוכר לעניין.
השאמאניזם האמזוני יכול להתחלק לכמה “מסורות” עם הבדלים ביניהם, למרות שגם בתוך המסורת יש הבדלים מהותיים בתתי זרמים שלהם, אליהם לא אתייחס :
1.מודרני (נאו שאמאניזם) -א.נשים שמגיעים ממדינות שונות (או לעתים אזורים שונים במדינה) בהם המסורת השאמאנית לא קיימת או לא נפוצה. הלימוד לא מוסדר בהעברה בין דורית ולכן לרוב הלמידה היא ממספר מורים\צמחים ויותר אקלקטית מבחינת המסורות והכלים בהם נעשה שימוש. באופן מסורתי הטקסים נוטים פחות להיות עם דגש על תמיכה פסיכולוגית, ובתנאים אחרים ממה שנהוג במדינות מפותחות. בטקסים “מודרניים” שעברתי היה דגש מאוד חזק על התהליך הפסיכולוגי האישי שעובר המשתתף, כולל מעגלי שיתוף ותמיכה בזמן הטקס ולאחריו. בנוסף, המוזיקה יותר הרמונית ומורכבת, לרוב ההתיחסות היא פחות דתית ויותר לאחדות כוללת.
2.מסטיזו – הביטוי מתיחס למוצא מעורב (ילידי-ספרדי), למרות שגם יש איזורים בהם השפה והתרבות הילידית המקורית הוכחדה ושם שאמאניזם המסטיזו מיוחס לתרבות שנשארה שאינה ילידית אבל כן בעלת אופי יחודי עבורה. הרבה פעמים שמאניזם מסטיזו מערב השפעות מאמונות ילידיות עם השפעות ספרדיות (נצרות התייחסות למושגים מערביים ודתות אחרות). שאמאניזם הסאן פדרו בהר ובחוף של צפון פרו הוא לחלוטין מסטיזו ושופע בהשפעות משלל תרבויות ומסחר. השימוש בסמלים נוצריים ומן האנדים הוא נפוץ וקשה כבר להתיר את הקשר ביניהם ולהבין מהי התרבות ה”מקורית” ,בטקסים שכאלו התפילות,המזמורים ולעתים השירה הם בספרדית עם שילוב של שפות ילידיות לעתים. הידע מועבר לרוב במשפחה או על ידי חניכה ישירה.
3.ילידי – שבטים מסורתיים למרות שהביטוי מסורתי יכול להטעות, יש מעט מאוד שבטים שלא הושפעו ממפגש עם הכובשים הספרדים או אנשים ממדינות אחרות והמעט שיש-אני לא פגשתי בהם. ובכל זאת יש המון מסורות,ערכים, סיפורים והשקפות עולם שהשתמרו והיה לי עניין לפגוש בהם.
אני התעניינתי בעיקר בשבט השיפיבו-קוניבו (shipibo-konibo), ככל הנראה השבט הכי מוכר כיום בנוגע לשאמאניזם איוואסקה. יש עוד הרבה שבטים ושימושים מסורתיים מוכרים באייוואסקה אך ככל הנראה שבט השיפיבו הכי מוכר מכיוון שלאורך ההיסטוריה הם היו פתוחים יותר למסחר ולכן גם היה להם יותר קשרים א.נשים מבחוץ, גם בהקשר של ריפוי. אך מלבד הריפוי השימוש המסורתי היה מגוון והיה גם לקבלת נבואות,ידע, כוחות וגם לכישוף ופגיעה באויבים. בכפרים ששהיתי בהם סיפרו לי שבעבר הלא רחוק הכפרים היו מבודדים והטבע סיפק להם דגה,חיות לציד, פירות ומים נקיים בשפע. כשהגעתי גיליתי בהרבה מקרים כפרים כמעט ללא עצים, עם מקורות מים מזוהמים בעקבות קידוחי נפט וכריתות לא חוקיות, לרוב על ידי זרים. הכפרים ששהיתי בהם כבר לא מגדלים את מזונם בעצמם ומסתמכים על קניה של מזון ומים מבחוץ.יש מאות כפרי שיפיבו לאורך נהר האמזונס ונאמר לי שרובם במצב דומה לכפרים בהם ביקרתי, מעט מאוד מקורות מזון ומים ומעט מאוד פרנסה למעט האנשים שעובדים בטקסים. שכר העבודה היומי באזורים הכפריים בפרו הוא כ5$, בעבור טקס המינימום שמרפא.ת גובה הוא 40$, והמוכרים מביניהם גם יקחו מאות דולרים. לכן יש מוטיבציה לרבים לעבוד בתחום ויש הרבה שרלטנות.
הגעתי וחקרתי והייתי רעב לטקס, רעב לכוונה ולמשהו שיגיד לי איפה להיות ומה לעשות. ללא יציבות או הבנה ברורה מדוע הלכתי לטקס בו קיבלתי חוויה מעורפלת ומבולבלת, אך גם קיבלתי בו את המסר שעלי להצמיח שורשים. קיבלתי הצצה לכוחות שמנהלים אותי ולצד שמבקש לברוח ממקום למקום בכל פעם שמתעורר קושי ומנגד גם הרגשתי חולה, חלש ושאני לא מצליח להרגיש שזה המקום הנכון לי להישאר בו.
במקום של טים הייתה איוואסקה שבושלה כשנה לפני שהגעתי ולא נעשה בה שימוש, ואני ושאר האנשים שהיו באותו הזמן במקום היינו בעניין של להמשיך לחקור את הטקסים. אז הוחלט להזמין שאמאנים מהאזור ולערוך 2 טקסים בימים עוקבים בתרומה לכיסוי הוצאות המקום. הוספנו לאיוואסקה מי קוקוס מאגוזים טריים וצמצמנו מחדש (בכדי לרענן ולמנוע בעיות עקב תסיסה).
בדרך חזרה מהכפר באותו יום ננשכתי על ידי כלב (דבר לא נדיר בכלל בפרו- “פגע וברח” של כלבים לא מחונכים שקופצים משום מקום) ולמרות קשיי השפה שלא אפשרו לי לברר כמה הוא בריא (או לא), החלטתי להתעלם מהעניין מתוך הנחה סטטיסטית שיהיה בסדר.
נכנסים למאלוקה-מבנה טקסי עגול, אנחנו כ10 “נוסעים” עם 3 שאמאנים (מתילדה+זוג נשוי-אסטבן ואולינדה) ו2 עוזרים (אח ואחות-ילדיה של מתילדה) כולם בני שיפיבו, לאחר הצגה קצרה של כולם וריטואל פתיחה קצר התחיל הטקס.
שתיתי הרבה בכדי להרגיש את האפקט ולקבל חוויה ברורה. עברו שעתיים ולא הרגשתי אפקט, רק ערפול ועייפות. כל משתתפי הטקס כבר היו במימדים אחרים ואני חשבתי שאם בשלב הזה לא קורה לי כלום, אולי כדאי לשתות עוד. קמתי לכוס השניה ותוך כדי שתיית הכוס הקאתי, כך שהנחתי שלא יושג מכך שום אפקט. ישבתי וחיכיתי, וחיכיתי וחשבתי אולי לקום לכוס שלישית. בעוד התחילה לי מחשבה שאפשר לסגור את הבאסטה וללכת לישון.
ולפתע בזמן קצר מאוד הראייה התערפלה ולא יכלתי לראות מה עמד מרחק קצר מלפני, נכנסתי לתוך עולם של אלפי חזיונות בו בעת, כל הצלילים התעוותו ולא יכולתי לראות כמעט בעיניים פקוחות, נשאר רק עולם החיזיון.כל הפנים בהם הבטתי הפכו לנחשיים, ספינות נסחפות בסערה ומתנפצות על הסלעים ובו בעת התחילה סופת גשמים אימתנית (בכל זאת, יערות הגשם).
יצאתי החוצה אל הסופה, הרגיש לי בטוח יותר מלהיות סגור. ושם אני רואה את עצמי על מגדל גבוה, מגדל ממנו כל הצלילים,התמונות והמחשבות חסרי פשר ועולה בי תחושה שהמגדל הזה מייצג אותי- לעולם אני לא אבין אף אחד.ת ולא יבינו אותי.
שמעתי וראיתי המון דברים, העומס בלתי נסבל אך שום דבר לא הגיוני או מובן. במחשבה התחלתי להעלות את נשיכת הכלב שקרתה קודם לכן באותו והיום והתחלתי להרגיש את פצע הנשיכה, הרגשתי קדחת וחום ואנרגיה שעולה מהפצע אל כל הגוף והזעתי ללא הפסקה.
התחלתי לצעוק ללא הפסקה במשך שעות. כשהגיעו אליי לנסות להרגיע אותי, בין אם זה חברים באנגלית, או השאמאנים בספרדית (שאותה עוד לא הבנתי), לא הצלחתי לשמוע דבר והתגובה שלי הייתה -לצעוק “אני לא מבין” בחזרה בשפה בה פנו אליי.
וכנראה שעוד הרבה דברים קרו, אך באופן כללי ההרגשה הייתה שאני הולך למות ובו בעת להשתגע.
החוט של השפיות שהחזיק אותי הוא הידיעה מניסיון שגם הדברים הקשים ביותר עוברים, שכל מסע פסכידלי גם אם הוא מרגיש אינסופי הוא בהחלט יגמר, ובשלב מסוים הכל התחיל לדעוך. החשש שלי שאנשים יכעסו עליי על כל הרעש שעשיתי התבדה- כולם הגיבו באכפתיות וברצון לעזור. משם נפתח לי שער לענווה וחמלה, להבין באופן חוויתי את הקשיים של מתמודדי.ות נפש ,לראות כמה שברירית ועדינה היא הבריאות הנפשית ולהעריך את העמידות והיכולת להכיל חוויות כל כך מורכבות.
ולאחר כל החוויה הזו נשאר לי טקס יום למחרת, אני חששתי ונרתעתי מלעבור עוד חוויה בסמיכות קרובה לקודמת, אבל לדברי כולם- ברגע שנרשמים ל2 טקסים- מדובר על טקס אחד עם שני חלקים. ובכל זאת לא הייתי בטוח אם אני רוצה לחוות את החלק השני .
בתמונות-טים מהמקום של טים, מתילדה,אולינדה ואסטבן
