התחלת המסע- אל מעבה הג’ונגל ועוד קצת פנימה
אחרי תקופה בתואר שני במדעי המוח שדחף אותי אל הכיוון ההפוך- במקום לחפש בחזית המדע והחדשנות את הכלים לטיפול בנפש האדם, החלטתי שיש ערך בלחפש בעבר, מה היו השיטות שעזרו לא.נשים לשמור על בריאותם.ן,על לבם ומימושן.ם בעולם. לאחר תקופה במנזר בבורמה בה עסקתי בחקירה עצמית ומדיטציה, היו חסרים לי הטבע,הרפתקה, כלים לטיפול שמחוברים אל האדמה.
יש אדם קרוב ללבי עם תסמונת אספרגר ובזמנו היה נער, הייתה לי את השאיפה ושאלת מחקר על האפשרות לעזור לו דרך החוויה הפסיכדלית- קראתי מאמרים ודיווחים בתחום על פיתוח האפשרות לאמפתיה ופתיחת דלת של תקווה לאפשרויות חדשות דרך החוויה הפסיכדלית, האמנתי שהמסע שלי יאפשר לי לעבור תהליך בעצמי ואולי בהמשך יפתח את האפשרות שלי לסייע לאחרים.ות בטיפול או לחזור לאקדמיה מכיוון חדש של מחקר, אבל לפני הכל הייתי צריך להתחיל. להכיר בעצמי מהחוויות והניסיון שלי את הג’ונגל ושיטות הטיפול המסורתיות.
הגעתי לפרו יום אחרי תחילת השנה החדשה של ב2018, ההכנה שעשיתי ליציאה למסע הייתה יחסית מינימלית, מצאתי לעצמי מקום להתנדבות שהיה נראה לי מתאים והאמנתי ששם אתחיל ללמוד את השפה ואצטייד במידע לפני שאמשיך הלאה. בפועל ההתנדבות לא צלחה ומצאתי את עצמי לאחר שבוע מההגעה לפרו בדרך אל הג’ונגל. ללא מידע מסודר, אנשי קשר או תוכנית.
בנסיעה ארוכה למדי שכללה מוניות שירות אוטובוסים ואוניה, הגעתי לעיר הג’ונגל איקיטוס, החום,הרעש והבאלאגן של ערי ג’ונגל היו רחוקים מאוד מהתדמית האוטופית שאימצתי קודם לכן שחוויתי אותן לראשונה. כיום אני תמיד שואף לחפש מראש מקום לינה בפריפריה של העיר , או לחלופין לחפש כפרים חיצוניים יותר שקרובים אל הטבע,
הערים שמסביב לג’ונגל הם לא נעימות,מלוכלכות,רועשות ולא בטוחות. אחרי זמן קצר בעיר התגלגלתי לעיירת דייגים קרובה בשם נאוטה שהייתה רגועה יותר. ומשם קיבלתי המלצה על קהילה בעומק הג’ונגל של אדם בריטי מבוגר והזוי בשם טים-באבא, סיפור החיים שלו בעצמו הוא מיוחד וארוך מכדי לפרט כאן אבל חוויות החיים העשירות שלו עשו אותו אדם חביב ועתיר ידע, מעשן ומדבר המון. במקום היו גם שלל טיפוסים מוזרים, כמה פורעי חוק (יצרני DMT לשעבר) שנמלטו מהמדינות שלהם בכדי לא לבלות את שארית חייהם בכלא, וחיו חיים קשוחים אך מלאי חן וטבע.
השהיה במרכז הג’ונגל הייתה חוויה חשובה ומלמדת עבורי, התחלתי ללמוד על התרבות המקומית ולהבין טוב יותר את מקומה של ההתייחסות לישויות קסומות ששוכנות ביערות, בנהרות, בהרים. שהתקשורת עם הישויות היא חלק שגרתי בחייהם של שוכני הג’ונגל והם משמשות גם כישויות תרבותיות וגם כדמויות חיוניות לניהול החברתי התקין. השדונים (duendes) הם ישויות מפתח ונכתבו עליהם ספרים רבים שמפרטים את תכונותיהם ויכולותיהן למשל צ’ויאצ’אקי chullachaqi (שפת קצ’ואה-זה שרגלו מעוותת), הוא שדון-שומר יער שפוגע במי שלא מתייחס כראוי אל החי והצומח במקום. או הbufeo-דולפין הנהרות הוורוד של האמזונס,מסופר עליהם שהם יכולים לשנות צורה ולהתחזות לגברים ולפתות את הנשים המקומיות, לפי האגדה אישה שהתאהבה בדולפין תמיד תרצה לחזור אל הנהר. גם לצמחים יש ישויות שמגלמות אותן וניתן לראות אותן בחזיונות וחלומות, ולפי המראה של הישויות כבר מזהים באיזה צמח מדובר.
הישויות שם בשירים, בחלומות,בתפילות. מפחדים מהם וגם סוגדים ולומדים מהן.
מצד אחד החשיבה הביקורתית מנקרת והספקות גורמות לכל הסיפורים הללו להראות מטופשים. מאידך לחישות הרוח, השקט שבלילה, חוויות מחברים ומכרים שפגשתי לרגע, חזיונות האייווסקה. כולם מצביעים על כך שגם אם זה לא נכון, לכל הפחות זה מיתוס שימושי, שבסביבה הזו עוזר לתקשר ולהסביר דברים.
האנרגיה ביער הגשם היא גבוהה במיוחד, גם כשמתרחקים מסביבה אנושית השקט אינו בנמצא. תמיד יש שם עטלפי ערפד,ציקאדות,צרצרים,גחליליות קרקע שיוצרות מופע אורות נהדר בהליכה שלהם על שיחים בשעות הלילה ועוד רעשים (כמו למשל הקוף השואג- קוף בינוני בגודלו שהוא הייצור הרועש ביותר בעולם- הוא דואג כל בוקר לשאוג במשך שעות ארוכות להזהיר את כל הזכרים האחרים באזור שלא יתקרבו ).
חלק גדול מהבתים הפשוטים באזור בו גרתי בנויים מגג, קורות וביניהם רשת יתושים, כלומר הקירות הם בעיקר הרשת. אני ישנתי בבקתה מסוג זה, וכל לילה הייתי מבחין בעשרות רבות של עטלפי ערפד שנתלו על הרשת וישנו שם, עטלפי הערפד נושכים בעדינות באופן כמעט בלתי מורגש ואז מלקקים את הדם מהפציעה, הם לא מוצצים את הדם. הם בנוסף גם המפיצים העיקריים של כלבת בג’ונגל (על אף שהמחלה מאוד נדירה). אך אם ישנים בטעות בחדר עם עטלף שכזה- החשש הוא מהדבקה. ולכן מאוד נזהרתי לא להשאיר שום פתח לטעות.
בכל יציאה מחוץ למבנה בשעות החמות עשרות יתושים עטים על כל פיסת עור חשופה. והלחות…
אלו היו האתגרים שלי בתהליך הקליטה בג’ונגל, וזה עוד לפני שנכנסו למשוואה צמחים משני תודעה
