הטבע הוא המורה הגדול ביותר שלי לסבלנות. בעולם המערבי, שבו הכל דוחק בנו להאיץ, להספיק ולייצר תוצאות, הגינה מזכירה לנו שיש דברים שפשוט דורשים זמן.
עם הצמחים והעצים אנחנו יכולים לספק את התנאים המיטביים – מים, קומפוסט, אדמה מאווררת – אך מעבר לזה, ניתן רק להמתין.
שורשי האלון: העבודה שמתחת לפני השטח
קחו למשל את עץ האלון. הוא יכול להישאר בגובה של עשרה סנטימטרים בלבד במשך שנים רבות. כלפי חוץ הוא נראה כעץ “שאינו מצליח”, אך מתחת לפני השטח הוא טומן בחובו הפתעה: האלון שולח שורשים עמוקים ורחבים שמגיעים למרחק של מטרים רבים.
הוא מזכיר לי אנשים שכלפי חוץ נדמה שאינם “מתקדמים” בקצב המצופה, בעוד שבפנים מתרחשת עבודת עומק אינטנסיבית. העבודה הזו אולי ארוכה, אך היא משתלמת: האלון הוא מהעצים החזקים וארוכי החיים בארץ ישראל, דווקא כי הקדיש זמן כה רב להתבססות לפני שהופיע במלוא הדרו.
הסכנה שבצמיחה מהירה מדי
גם שאר עצי המורשת שלנו צומחים לאט. אם נאיץ בהם בהשקיה אינטנסיבית, הם יגבהו מהר יותר, אך זה יבוא על חשבון צפיפות העץ. עץ שגדל מהר מדי מלא בחללי אוויר ומים, מה שהופך אותו לרגיש ופגיע לפטריות ומזיקים.
יש כאן שיעור חשוב: כשאנחנו מנסים לזרז תהליכי נפש בכוח, אנחנו עלולים לייצר צמיחה פריכה ושברירית. לפעמים, התנאים הבסיסיים מסופקים, וכל שנותר לנו הוא לחכות ולהתפעל מהדרך – מהניצן, מהפריחה, ואפילו מהזחלים הרעבים שיהפכו לפרפרים. כשמתרכזים רק בתוצאה (החסה או הצנונית), שוכחים את הדרך.
מגוון ושיתוף פעולה: השדה האקולוגי
בשדה תעשייתי החסות גדלות רק ליד חסות והגזר ליד גזר. אבל בטבע, הצמחים זקוקים זה לזה. בשדה האקולוגי אנחנו נזכרים איך דברים גדלים באמת: ביחד.
העצים מצלים על הירקות בקיץ, ובחורף משירים עלים כדי לאפשר לשמש לחמם את הקרקע. השפע של גינה מגוונת מזכיר לנו את המצב אליו אנו שואפים בנפש ובקהילה – מגוון ושיתוף פעולה. גם בתקופות בהן העץ נראה ערום ועלוב, זוהי תקופה של אגירת כוחות וטעינה לקראת התחדשות. ככל שהחורף קר וגשום יותר, כך העצים יפרצו בעוצמה רבה יותר באביב.
לשמור על הקשר בתוך “אמא תרבות”
אנחנו כולאים את עצמנו לעיתים בין קירותיה של “אמא תרבות” ושוכחים שהטבע שלנו לא משתנה. גם אם אנחנו חיים בעיר צפופה, חשוב לזכור את העצים שבפארק, את העציצים שבבית ואת הגיחות לטבע שתחזוקת הקשר איתן שומרת אותנו מחוברים לעצמנו.
הסביבה העירונית מחוספסת ומהירה יותר מהטבע שלנו. כשאנחנו חשים קושי, זהו לעיתים קרובות סימן שעלינו להאט ולהתחבר למקורות ההזנה. כשגרתי בכפרים מרוחקים, שמתי לב שהגעה לעיר דורשת ממני הכנה מנטלית – מדיטציה, בניית “בועה” מגינה והיזכרות בדברים נעימים – כדי להישאר באותנטיות בתוך ההצפה החושית.
אפשר לנהל חיים של הספק רב בקצב העירוני, כל עוד אנחנו זוכרים לעצור, לנשום עמוק, להסתכל בעיניים ולהיזכר בסיבה ובצורך שבשבילם אנחנו פועלים.