זני מורשת של עצים מוגדרים בפשטות כזני עצים שקיימים בארץ מעל ל100 שנים. בשנים האחרונות ההגדרה בתהליכי שינוי עקב ותק של זני עצים שהם לא מאוד ברי קיימא לטווח ארוך.
ההגדרה הנוכחית של עצי מורשת נובעת מתוך המחשבה שאם העצים הללו “שרדו” בנוף המקומי לאורך שנים רבות ככל הנראה יש להם התאמה גבוהה לאקלים המקומי ויכולת לגדול ללא השקעה רבה וטיפוח אנושי.
זני המורשת היום כוללים הרבה זנים של עצים שהם לא מישראל במקור כמו רימון, תות עץ,משמש (אסיה),שסק,אגוז מלך (יורואסיה),פקאן (אמריקה),תאנה (אפריקה) ולמרות זאת העצים הללו משגשגים באקלים הישראלי וגדלים בו בקלות יתרה לעומת זנים שאינם מותאמי אקלים ודורשים השקעה מרובה יותר של משאבים ועבודה.
זני המורשת הם המורשת האמיתית שלנו מהדורות הקודמים, חלקם כאמור לעיל מיובאים או מתורבתים וחלק מהבר הישראלי (פיקוס בת שקמה-תאנת הבר,עוזרר,קטלב,אשחר,אלון).
החשיבות האקולוגית של עצי מורשת היא בהיותם עצים שיכולים בתנאים הסביבה והגידול הנכונים להניב פירות בשפע,להיות עמידים למחלות ולתנאי אקלים קיצוניים ללא צורך בהשקעה חיצונית של מים,דשן או חומרי הדברה.
יש גם עצים נוספים שלא הגיעו למעמד של עצי מורשת אך מתאימים לכמות הקרינה, להיעדר הגשמים בקיץ ומיעוט הגשמים בחורף של ישראל.
בכל אופן השאלה הראשונה לבחינת האקולוגיות של נטיעת עץ בשטח מסויים הוא ההיתכנות לכך שהעץ יוכל להגיע להנבה עצמאית ללא צורך במשאבים חיצוניים בשלב מסויים במהלך החיים שלו.
עצים שהגיעו מאקלים טרופי יגיעו “מורגלים” לכמויות אדירות של מים ,הגנה מרוחות ומקרינה. לכן בננות למשל נדרשות להשקיה חיצונית וחממות שמורידות את קרינת השמש אותן הם מקבלות ומגינות עליהן מפני הרוח.
בנקודת זמן זו בה המים הקרקע והנפט הופכים למשאבים שהולכים ואוזלים ההשקעה בעצי מורשת היא ככל הנראה ההשקעה היחידה שבוודאות תניב פרי. בניגוד למטעים וגידולי שדה- גם אם הם אורגניים. עצי המורשת לא ידרשו עבודה של כלים כבדים זוללי נפט לגיזומים, לא ידרשו עיבוד של הקרקע שגורם לשחיקה ולסחף שלה, לא ידרשו השקיה חיצונית שככל שהזמן עובר הופכית למשאב יקר ונדיר יותר.
בימי משבר האקלים בתחום החקלאות נקודות התורפה הן אדמה – בליה וסחף קרקעות, מים – גידולים חד שנתיים או עצים שאינם מותאמים לאקלים יובשני וזיהום – שימוש בכלים כבדים לעיבוד בלתי פוסק של הקרקע, שימוש בחומרי ריסוס והדברה מבוססי נפט ותרכובות אורגניות רעילות, וזיהום האוויר, מקורות המים והקרקע כתוצאה מכך.
במחשבה לטווח הארוך זה כמעט ברור מאליו שחקלאות בזבזנית אינה אפשרית,בייחוד במדינה מעוטת משקעים ומרחב כמו ישראל.
בהתייחסות לגידולי שדה – כלומר ירקות ופירות הגדלים באופן חד שנתי (עגבניות, מלפפונים,אבטיח, מלונים, דלעות, חסה, תירס וכו’) יש להעדיף שימוש בזנים מקומיים או זנים שהתכונות שלהם מתאימות לאקלים המקומי, כגון: פקוס ובעג’יר במקום מלפפון, אבטיח מללי במקום הסוג המסחרי וכו’.
התכונות העיקריות שמעניינות את החקלאים, גם האורגניים, קשורות לסחר המוצר (עמידות למזיקים וריסוס, חיי מדף, אחידות הבשלה וכו’) במעבר לקנייה מחקלאות מקומית, משקים פרטיים וגידול עצמי יש חשיבות אדירה, מכיוון שמגדל עצמאי יהנה מהבשלה לא אחידה שתספק לו תוצרת לאורך זמן רב יותר עם מיעוט פחת. כאשר המיקוד הוא על תכונות מקיימות יותר אפשר לחשוב על עמידות לחוסר השקיה, עמידות למליחות וכו’ כתכונות מבוקשות יותר.
אליק פלמן מדגים אוטורקיה, על פחות מדונם אחד הוא מגדל את כל המזון שלו – בעיקר באמצעות גידול פול וחיטה בחורף ממי גשמים והשלמה לגיוון תזונתי עם גינת ירק. בכך הוא חותך את שרשרת האספקה הבזבנית של גידולי השדה וחי מהיד לפה.
עוד דרך לצמצם את השימוש בחקלאות בזבנית היא העדפה של גידולים רב שנתיים: יש מיני קטניות, ירקות ופירות שלא דורשים שתילה מחדש בכל שנה ובכך חוסכים את כל העבודה הנלווית לכך, מעמיקים שורשים וזקוקים לפחות מים וטיפול. בנוסף ליקוט צמחי וקטניות בר מאפשר גישה לצמחים באיכות תזונתית וטריות גבוהים ביותר ללא צורך בהשקעת אנרגיה לגידולם, עשבי וקטניות הבר נפוצים בכל הארץ יכולים להוות מרכיב משמעותי בתזונה, בייחוד בחורף ובאביב.
עצים מותאמי אקלים הם המפתח החשוב ביותר לחקלאות ברת–קיימא. העצים, כאשר הם מאוקלמים היטב, מניבים בשפע לאורך שנים רבות, בטיפול מינימלי וללא צורך כמעט בהשקעת משאבים, הם מיטיבים עם האדמה וגורמים ליצירת חומר אורגני, חיפוי ומניעת סחף קרקעות. כמו כן, הם מייפים את הנוף, מנקים ומזרימים את האוויר.
יש חשיבות רבה לסוג העצים והתאמתם לאקלים המקומי אך מעבר לזה יש גם חשיבות לאופן השתילה וביסוס העצים בשנות חייהם הראשונות. זה מה שיעשה את ההבדל בין עצים חלשים הזקוקים לטיפולים, דישונים, גיזומים, השקיה וכו’ לעצים שמשגשגים לאורך שנים ללא השקעת אנרגיה.
אופן השתילה של העץ משפיע מאוד, גם עצים עם מטען גנטי זהה (מייחורים-רביה וגטטיבית) יבדלו מאוד באורך חייהם, צורת הצימוח והעמידות שלהם בהתאם לאופן הגידול והשתילה שלהם.
במחשבה על חקלאות טבעית – פרמקלצ’ר, אנחנו נרצה להתבונן בדפוסי הריבוי וההפצה של העצים בטבע ומכך ללמוד על האופן שבו יש לשתול.
שתילים ומשתלות הינם המצאה מסחרית של מאות השנים האחרונות, לפני כן עיקר ההפצה הייתה במרחקים קטנים ובצורה קרובה יותר לאופן שבו עצים מתפתחים בטבע.
הריבוי הטבעי של עצים מתבצע בעיקר על ידי זרעים – המופצים למרחקים על ידי ציפורים וחיות אחרות, ייחורים – ענפים מהעץ שנשברים ונקלטים בקרקע ומפתחים שורש ועץ עצמאי, הברכות – כמו בגפן, גזע העץ שקרוב לקרקע שולח שורשים במאונך, חיתוך של חלק זה יכול לייצר עץ עצמאי ורביית נצרים – שלוחות מהעץ שמחוברות לעץ המקורי ומשם מפתחות שורש ועץ עצמאי. יש עוד צורות רביה של עצים אבל אלו הן העיקריות בישראל.
יש הבדלים בין שיטות אלה אך המשותף לכולן הוא שמגיל צעיר מאוד של העץ הוא שתול באדמה בה הוא יהיה כל חייו, מורגל למשטר הרוחות המקומי,האדמה המקומית וכו’. החשוב ביותר הוא האפשרות של העץ להאריך שורש.
העצים בישראל מותאמים לאקלים יובשני בו אין משקעים לפחות מחצית מהשנה, כדי לשרוד באקלים זה הם בעלי יכולת לפתח מערכת שורשים בצורת שיפוד, שמגיעה לעומק האדמה ומסוגלת לקבל הזנה מהלחות שנשארת לאורך כל השנה לעומק האדמה.
במשתלה בעציץ, גם עציץ של 50 ליטר שנחשב גדול מאוד מגיע לאורך של כ45 ס”מ,כלומר-יש מקום מוגבל מאוד לשורשים להתפתח ולכן נוצר מצב שבו עצים מעמיקי שורש מפתחים ציצת שורשים- מעין גוש אחד גדול שממלא את העציץ במקום לחפור לעומק הקרקע. בעצים רבים בישראל כמו השקד יש תקופה קריטית שבה אם העץ לא שלח שורש שיפודי לעומק הקרקע הוא לא יוכל לפתח אותו בהמשך. עצים כמו חרוב, אלון וכו‘ מפתחים שורש שמעמיק למטר לפחות באדמה בשנת נביטתם הראשונה, כאשר הם גדלים בשתיל – יוצא עץ גדול יחסית בנוף אבל דל וחלש בשורש.
לכן במחשבה לאורך זמן על חסינות העץ,על השורש ועל התאמה מיטבית למקום השתילה נעדיף לשתול עצים כמה שיותר קטנים או באופן אידיאלי, להנביט או לייחר אותם בשטח השתילה עצמו.
בטבע מעטים העצים שמצליחים לנבוט ולהחזיק מעמד, מה שעושה את ההבדל הוא תנאי הפתיחה שלהם – איכות ותיחוח הקרקע ,חומרי הזנה,ניקוז מים וכו’. לכן בתכנון של נטיעת עץ ברת קיימא ההשקעה ההתחלתית תהיה גבוה בהרבה מאשר נטיעה רגילה, בשביל לייצר תנאי פתיחה טובים שיעשו את ההבדל בהמשך. נעשה בורות ענקיים לעץ (קוב באידיאל), נשים הרבה קומפוסט (לפחות 200 ליטר) והרבה גזם (גם לפחות 200 ליטר).
אופן הצמיחה הטבעי בישראל נבדל מהמטעים המסחריים גם באופי ההשקיה, העונה הגשומה בישראל מאופיינת במעט ימי גשם עם כמות משקעים גדולה יחסית. ההשקיה המומלצת בישראל היא בטפטפות, השקיה זו בעייתית מאוד לעצים כי היא מעודדת אותם לפתח שורשים שטחיים ו”להחזיק מעמד” במקום לפתח שורשי עומק שיאפשרו להם לשגשג לאורך זמן. לכן כאשר נרצה לייצר עץ עמיד שאינו דורש השקיה, נבצע השקיות בתכיפות נמוכה ובכמות גבוהה יחסית של מים. במצב זה החלק הגבוה של הקרקע מתייבש מהר בקיץ, לאחר שהוא מתייבש העץ נדרש לחפש בעומק הקרקע לחות ולהשתמש בה. בשימוש בצינור טפטוף החלק העליון של הקרקע הוא החלק היחיד שמקבל הזנה, העץ לא נדרש לשורש עמוק ויתחרה תמיד בעשביה ובאידוי על המים שנמצאים על פני הקרקע.
המצב בו יש מים וחום בישראל הוא נדיר יחסית ויוצר אנומליה שהעצים המקומיים לא מותאמים להתמודד איתה כמו עשבי קיץ קשוחים במיוחד,פטריות וכו’. לכן יש חשיבות רבה לגמילה של עצים מהשקיה תדירה ולייצר עצים שמתאימים לאקלים. עצים מותאמי יובש שלא מקבלים השקיה מניבים גם פירות מרוכזים,מזינים וטעימים יותר.