חניכה לפסיכותרפיה פסיכדלית- חשיבות ההתנסות האישית של מטפלים

פסיכדליים הם חומרים פסיכואקטיביים רבי השפעה על תהליכים קוגנטיביים, תפיסה ומצב רוח. הם נחשבים לרוב לבטוחים מבחינה פיסיולוגית ולא מובילים להתמכרות או תלות. השימוש בחומרים פסיכדליים קודם אף להיסטוריה הכתובה והם היו בשימוש בתרבויות מוקדמות בהקשרים סוציו-תרבותיים ודתיים נרחבים, בין היתר למטרות ריפוי ותמיכה במצבים נפשיים שונים. הקונצנזוס המדעי כיום הוא שפסיכדליים הם אגוניסטיים מלאים או חלקיים של קולטני סרטונין, כלומר, מגדילים את כמות הסרטונין במוח ומכך נובעת השפעתם (Nichols 2016).

המחקר על פסיכדליים בעידן המודרני החל לאחר גילוי השימושים הפסיכו-אקטיביים של LSD על ידי ד”ר אלברט הופמן ב-1943. המחקר הקליני הראשון נערך באירופה ב-1947, והחל מ-1949 החלו מחקרים בארה”ב. בעקבות הבטיחות הקלינית שנמצאה, הפוטנטיות והיכולת לייצר שינויים פסיכולוגיים חיוביים ארוכי טווח, החלו חוקרים רבים במדעי ההתנהגות, לצד תעשיית התרופות, לראות בLSD, פסילוסיבין, מסקלין ועוד חומרים פסיכדליים ככלים למחקר בתחום הפסיכיאטריה וכתרופות אפשריות להפרעות נפשיות, והמחקר הפסיכדלי היה בשיאו.

ב-1962, בעקבות חקיקה הדורשת בדיקה קפדנית יותר של תרופות וחומרים לשימוש בבני אדם, לצד התפתחותם של דפוסי שימוש שנויים במחלוקת בLSD שגררו ייצור והפצה לא חוקיים, שינויים היסטוריים וקיטוב חברתי מחריף בתוך ארה”ב (בין תנועת “תרבות הנגד”, שחלק מהדמויות הבולטות בה הטיפו לשימוש בLSD, לבין המגמות השמרניות בפוליטיקה) נפגעה התדמית של השימוש בחומרים פסיכדליים עד להוצאה מהחוק של שימוש פרטי בפסיכדליים בשנת 1970 שהקשתה מאוד גם על המחקר של חומרים אלו (Belouin&Henningfield 2018).

לאחר כ20 שנה של מיעוט מחקר בתחום, החל בתחילת שנות ה-90 גל מחקר מחודש של השפעות חומרים פסיכדליים בקרב נבדקים אנושיים שממשיך עד היום ואף מתגבר. זאת בשל הדרישה הגוברת בתחום בריאות הנפש למציאת טיפולים חדשים לתמיכה בהפרעות נפשיות מורכבות להן הטיפולים הקיימים לא אפקטיביים או לא ישימים מספיק בשל תופעות הלוואי, קושי ביישום או עלויות גבוהות.

התרופות הפסיכיאטריות ברובן דורשות שימוש יומי לאורך זמן רב (ולעתים אף באופן קבוע) על מנת לשכך סיפטומים. הטיפול הפסיכדלי מנגד מציע הפחתה משמעותית של סימפטומים שנשמרת לאורך זמן, למשל בעקבות מפגש טיפולי אחד בפסילוסיבין ( Carhart-Harris et al 2016 in Belouin&Henningfield 2018) או פרוטוקול טיפולי קצר מועד ל-PTSD באמצעות MDMA.

תרפיה מבוססת MDMA היא דוגמא לשימוש בחומר משנה תודעה אשר נאסר לשימוש וכיום בעקבות מחקר שנעשה זכה למעמד של כלי לתרפיה פורצת דרך אפשרית להפרעת דחק פוסט טראומטית-PTSD (Multidisciplinary Association for Psychedelic Studies, 2017a in Belouin&Henningfield 2018).

סט וסטינג של שימוש בפסיכדליים לצרכים טיפוליים

עם עלייתו המחודשת של המחקר הפסיכדלי בעיקר בתחומי בריאות הנפש והתרפיה עולות שאלות לגבי המבנה והאופן בו יש לעשות שימוש בחומרים פסיכואקטיביים ופסיכדלים לצרכים טיפוליים. בהקשר זה חשוב להתייחס למהימנות והיכולת לצפות את פעילות החומרים הפסיכדליים. בעוד בתרופות סטנדרטיות ישנה התוויה אחידה ללא התייחסות לאלמנטים של תרבות, מאפיינים אישיותיים, מצב רוח, יציבות נפשית והסביבה בה נלקחת התרופה, בחומרים פסיכדליים ישנה השפעה רבה לאלמנטים אלו (Feldman 1963 in Hartogson 2017). בשנות השישים שאלת ה”פרמטרים שאינם ספציפיים לתרופה בפסיכופרמקולוגיה” עלתה לדיון נרחב ומאז לא נענתה באופן מלא. כיום אנחנו יודעים שישנו תפקיד לאפקט הפלסבו, נוסבו וציפיות של המשתמש, אך עדיין חסרה תשתית תיאורטית ואמפירית שתסביר מדוע ובאיזה אופן אפקטים אלו מתרחשים (Brown 2012 in Hartogson 2017). בחקר הגורמים החוץ -פרמקולוגיים של השפעות חומרים פסיכואקטיביים על הנפש מושג הסט והסטינג מהווה מושג מרכזי, ישים ובר חקירה.

תיאוריית הסט והסטינג הומשגה על ידי הפסיכולוג טימותי לירי, שהיה דמות משמעותית במחקר על פסיכדלים בשנות ה-60. על פי תיאוריה זו ההשפעה של חומרים פסיכדליים תלויה באופן ניכר בגורמים מסוג סט – גורמים תוך אישיים (אישיות, הכנה, ציפיות, כוונה, רצונות, ניסיון וכו’) וגורמי סטינג – גורמים סביבתיים (הסביבה הפיסית, האקלים התרבותי והחברתי בו מתרחשת החוויה הפסיכדלית) (Leary et al., 1963, 1964; Metzner and Leary, 1967 in Hartogson 2017).

למרות שהמשגת הסט והסטינג נולדה מתוך המחקר הפסיכדלי והיא ישימה ומקובלת במיוחד בהקשר הזה, המחקר העכשווי מראה שגורמים לא פרמקולוגיים אחראיים לחלק משמעותי מהיתרונות הטיפוליים של תרופות וחומרים מקובלים, בדומה לתיאוריית הסט והסטינג. כך, גם בטיפולים פסיכותרפויטים, גורמים לא ספציפיים לשיטת הטיפול כגון מאפיינים אישיותיים של המטפל והמטופל, והקשר הטיפולי שמתקיים ביניהם, מהווים חלק גדול מהגורמים התורמים להצלחת הטיפול (Hovarth 2018).

סוגיות של סט וסטינג מהוות את הבסיס להסבר בשונות העצומה שנראתה בתוצאות בקרב מחקרים שנעשו על חומרים פסיכדליים במאה 20. שורשי השימוש המסורתי בחומרים משני תודעה מראים שהתייחסות לרקע התרבותי והחברתי ומאפיינים שאינם קשורים לחומרים נלקחו בחשבון עוד קודם להיסטוריה הכתובה. טקסי ריפוי שאמאניים כללו אלמנטים רבים שנועדו להדגיש ולשלוט בהשפעת החומרים הנלקחים, על ידי שימוש בשירים טקסיים, משרוקיות, רעשנים, בשמים, נשיפת עשן ו”מציצה” של המחלה מהמטופל, ועוד פרקטיקות ילידיות רבות (Beyer,2010 , Dobkin de Rios, 1976,1984 in Hartogson 2017). כמו כן נעשה שימוש באלמנטים של הטבע כגון פנייה לכיווני השמיים, עלייה להר, טבילה בנהר, שימוש באש וכיו”ב.

במאמרו של האנתרופולוג ואלאס (1959 in Hartogson 2017) הוא מתאר את ההבדלים המשמעותיים בתפיסה של הזיות בקרב הפסיכיאטריה המערבית לעומת בחברות ילידיות. בעוד שבקרב הפסיכיאטריה הזיות מהוות אינדקציה למחלה נפשית ולרוב גוררות התערבות ממסדית רפואית, בחברות ילידיות הן נחשבות מקור לידע רלוונטי לאדם ולחברה. כאשר הוא השווה את ההשפעה של מסקלין שניתן לנבדקים מערביים בניסויים קליניים לעומת ההשפעה שלו בטקסים ילידיים בהם הייתה צריכה של פיוטה (המכיל מסקלין כרכיב מרכזי) ההבדלים היו רבים: המערביים הראו תנודתיות רבה במצב הרוח בין דכאון וחרדה לאופוריה, חשדנות על גבול הפראנויה, תחושות של אובדן קשר עם המציאות, חוסר משמעות ובלבול זהות, ולא חוו תועלת מהחוויה. לעומת זאת, משתתפי הטקסים הילידיים הראו יציבות במצב הרוח לצד התרגשות ופליאה דתית, ודיווחו על תחושה של חיבור עמוק שתרמה להשתלבותם בקהילה. רבים מההבדלים לדבריו נבעו מהמסגור והמקום החברתי שניתן לפיוטה ול”הזיות” בקרב משתתפי הטקסים.

תובנות פסיכדליות פעמים רבות נחוות כבעלות אופי מיידי ובלתי מתווך, אך מושפעות רבות מציפיות חברתיות ומהיכולת של דמויות משמעותיות לתקף את החוויה. בדוגמא של וואלאס לעיל ניתן לראות את ההשפעה האדירה של הקונטקסט החברתי שמתווך ומבנה את החוויה הפסיכדלית כרצויה וכחלק מהחברה, ואת השפעתה על החוויה המיידית והאינטגרציה של החוויה הפסיכדלית.

פסיכותרפיה פסיכדלית

Timmerman ,Watts&Dupuis (2022) מציעים מודל לשימוש התרפויטי בפסיכדליה. במודל זה האופי היחודי של החוויה הפסיכדלית והרגישות שלה דורש מהמטפל גישה שונה למטופל לעומת פסיכותרפיה סטנדרטית. חשוב שהמטפל ינהג בחוסר שיפוטיות כלפי התוכן והתהליכים המתרחשים במהלך המפגש עם החומר הפסיכדלי, שתהיה לו גישה חיובית כלפי מצבים לא רגילים של העצמי (לדוגמא התמוססות אגו, חוויות מיסטיות, הצפה רגשית וכיו”ב), קבלה רדיקלית של מצבים רגשיים עצימים וחשיבה מפוזרת, ותחושת בטחון אל מול תנודות תכופות ולעתים כאוטיות במצב המטופל. חלק חשוב מהצלחת הטיפול טמון ביכולת של המטפל לתקף ולהדהד את רגשות המטופל באמצעות “תהודה אמפטית”.

במודל המוצע המטפל עובר חניכה, היכולה להיעשות באמצעות הדרכה על ידי בעלי ניסיון רב בחוויה הפסיכדלית, או באמצעות חוויות פסיכדליות אישיות של המטפל. חניכה זו מתווספת לאיכויות הטיפוליות הנדרשות בכל סטינג טיפולי ומהווה השלמה על מנת לייצר מענה מותאם יותר לתכנים העולם בשימוש בפסיכדליה .

פסיכותרפיה פסיכדלית כוללת שימוש בחומר פסיכדלי בסדרת מפגשים שמובנים על מנת לייצר סטינג מיטיב, להכין, לעצב ולפרש את החוויה הפסיכדלית. מרבית המחקרים העכשוויים מבנים סדרה של שלושה סוגים של מפגשים – הכנה, נטילת החומר ואינטגרציה (Bogenschutz & Forcehimes, 2016 in Nielson&Guss 2018 ). שלושת סוגי המפגשים משמשים על מנת להכין את המשתתפים למפגשים עם החומר, לייצר ברית טיפולית, להנחות אותם בבטחה בזמן החוויה הפסיכודלית, ולסייע בתרגום החוויה לשינוי ארוך טווח.

בפסיכותרפיה פסיכדלית בדר”כ נעשה שימוש במינונים בינוניים עד גבוהים של החומר הפסיכדלי לאורך 1-3 מפגשים, במרווח של מספר שבועות ביניהם, מתוך כוונה לייצר עבור המטופל חוויה אינטנסיבית הנוגעת לרבדים אוטוביוגרפיים, או תחושות מיסטיות (של משמעות, פליאה, חיבור), ולאחריה התייחסות לאופן יישומם במפגשי האינטגרציה. זאת בשונה משיטות טיפול אחרות כגון; פסיכותרפיה פסיכוליטית, בה נלקחים מינונים נמוכים יותר של החומר הפסיכדלי ומתרחש במקביל טיפול פסיכותרפויטי רגיל, מינונים תת סיפיים (מיקרודוסינג), נטילת חומר ללא פסיכותרפיה ועוד.

חשיבות ההתנסות העצמית של מטפל בחומרים פסיכדליים

התנסות בחומרים פסיכדליים הייתה חלק משמעותי ולרוב לא מתועד בפיתוח הטיפול הפסיכדלי וחקר הפסיכדליה באירופה וארה”ב משנות ה50 עד שנות ה70 המוקדמות, כאשר בעבור חוקרים רבים התנסותם העצמית והשפעתה היוו מוטיבציה מרכזית לפעילותם בתחום זה.

כיום ישנה זהירות מצד מטפלים וחוקרים באקדמיה בנוגע לשאלת התנסותם העצמית בחומרים הפסיכדליים אותם הם חוקרים, ככל הנראה בשל חשש מהערכה שלילית של מחקריהם כמוטים ולא אמינים (Forstmann&Sagioglou 2020 in Emmerich&Humphries 2023).

במחקר בפסיכותרפיה גורמים הקשורים למטפל אך לא לתרופה (או לשיטה הטיפולית), כגון יחסים עם אנשים ממוצאים אתניים או גזעיים אחרים, יציבות אישית, ומוכנות לתהליך הטיפולי, נמצאו משמעותיים לתוצאות הטיפול (Green et.al 2014, Larrison et.al 2011 in Nielson&Guss 2018).

במחקר הפסיכדלי, Hyde (1960 in Nelson &Guss 2018) בדק את ההשפעה של התנהגות צוות המחקר והתרפיסטיים על תוצאות תרפיה פסיכדלית בLSD, ומצא שכאשר צוות המחקר והמטפלים היו פחות ידידותיים הייתה לכך השפעה שלילית על תוצאות הטיפול.

בחיפוש מחקרים עדכניים נכון ליולי 2023 לא נמצא אף לא מחקר אחד שבודק את השפעת הניסיון האישי של מטפל בחומרים פסיכדליים על תוצאות הטיפול.

ישנו קושי במציאת השפעה יציבה ואובייקטיבית של הטיפול הפסיכדלי, ללא השפעה של מאפיינים תוך-אישיים של המטופלים, תוך אישיים של המטפל, בין אישיים ביניהם, והשפעות של חברה, סביבה, ותנאים פיזיים, לכן ראוי להתחשב במאפיינים האלו ולחקור את מידת הרלוונטיות שלהם לתוצאות של פסיכותרפיה פסיכדלית.

ואכן באמצע שנות ה60 החוקר Herb Kleber תכנן ניסוי שיערוך השוואה של תוצאות טיפוליות של פסיכותרפיה באמצעות LSD, בין מטפלים שהתנסו בעבר בLSD לאלו שלא. המחקר לבסוף לא הושלם בשל הפסקת האספקה הסדירה של LSD לארה”ב באותה תקופה (Nielson&Guss 2018).

במחקר של Nielson (2021) נעשה ניתוח של מידע שנאסף בSpring Grove בין 1969 ל1974 במהלך מחקר על הכשרת מטפלים ב-LSD. למרות שזהו מחקר ישן, מדובר במחקר העדכני (והיחיד עד כה) שאסף מידע על התפקיד של שימוש בחומר פסיכדלי במסגרת ההכשרה של המטפלים באמצעותו. במחקר זה נעשה ניתוח כמותי של תשובות המטפלים לשאלונים על השפעת חוויית הLSD עליהם ועל הכשרתם כמטפלים. נמצאה עלייה מובהקת ברמת העניין שגילו בחומרים פסיכדליים, ההבנה שהם חשים לגבי חומרים אלו, האמונה שלהם בערך החינוכי ובמשמעותיות החוויה, והמוכנות להתנסות שוב בLSD תחת השגחה רפואית. לא נמצאה עלייה בנכונתם לקחת LSD שוב ללא השגחה רפואית. בדיווחים המילוליים המטפלים ציינו את החוויה כחשובה עבורם גם באופן אישי, וגם לכשירותם כמטפלים באמצעות פסיכדלים.

כיום, בהכשרה הטיפולית של ארגון MAPS לטיפול בPTSD באמצעות MDMA מתאפשר לפסיכותרפיסטים עצמם לעבור מפגש טיפולי עם MDMA. לא נעשה מחקר בנוגע להשפעת התנסות זו, אך מדיווחים אנקדוטליים עולה שהמטפלים הרגישו שההתנסות תרמה לכשירותם כמטפלים במחקר (MAPS 2010, Halberstadt, 2014, p. 5 in Nielson&Guss 2018). גם חלק מההכשרות השונות לפסיכותרפיה בעזרת קטמין מציעות לתלמידי ההכשרה קטמין כחלק מתהליך ההכשרה שלהם (Nielson 2021), אך גם כאן לא נחקרה ההשפעה של החוויה על כשירות המטפלים או שינוי בתפיסותיהם.

מודל החניכה

ניתן לחשוב על התנסות של מטפלים בחומרים פסיכדליים בחומרים איתם הם עובדים, הכוללת הכוונה והדרכה בקונטקסט טיפולי, כעל תהליך חניכה. מקבילה אחת לתהליך חניכה היא ההכשרה של מרפאים שעושים שימוש בפסיכדליים בהקשר דתי\טקסי, הכוללת ניסיון אישי נרחב בחומרים בהם ישתמשו בעתיד לאבחון וטיפול בקשיי מטופליהם.

טקסי דת ה- Bwiti, המהווים חלק מרכזי מהתרבות השבטית במרכז אפריקה, נעשה שימוש בצמח האיבוגה. קבוצה גדולה מחברי השבט לוקחת חלק בטקסים, המתקיימים במודל של חניכה מעגלית – המשתתפים החדשים בטקס מקבלים מינון גבוה של הצמח, ונתמכים ע”י מובילי הטקס ומשתתפים ותיקים, שבעצמם לוקחים כמויות קטנות יותר על מנת לשמר עירנות לאורך הלילה ולהיות יחד עם ה”חניכים” במצב תודעתי דומה. אותם משתתפים חדשים יהפכו בתורם להיות אלו התומכים באחרים, במסגרת של טקסי חניכה, טקסי מעבר, טיפול בבעיות שונות, וכיו”ב.

בטקסי איוואסקה הנעשים בשבטים באמזונס השאמאנים נדרשים לחניכה, במסגרתה הם עוברים בעצמם את הטקס פעמים רבות, תחת ההשגחה והלימוד של שאמאן בכיר יותרFernandez & Fernandez, 2001 ,Thomas & Humphrey, 1996 in Nielson&Guss 2018 ).

מקבילה אפשרית נוספת היא ההכשרה הניתנת למטפלים בפסיכותרפיה. בפסיכותרפיה התהליך הטיפולי האישי אותו עובר המטפל נחשב למשמעותי ולעתים אף נדרש כחלק מתוכנית ההכשרה. תהליך זה משמעותי להבנה של המטפל את התהליכים התוך נפשיים אותם הוא עובר ובכך הוא נתרם ומגיע כשיר יותר לטיפול, ובנוסף ישנה תועלת בהכרות האישית של המטפל עם תפקיד המטופל.

במחקרים שנעשו על השפעת הטיפול האישי של מטפל על הצלחתו הקלינית נמצא שמטפלים שהיו בטיפול היו מודעים יותר לתהליכי העברה נגדית, המטופלים שלהם נשארו זמן רב יותר בטיפול והברית הטיפולית שלהם הייתה חזקה יותר (MacDevitt 1987, Gold&Hilsenroth 2009 in Nielson&Guss 2018). לכן, סביר שגם בפסיכותרפיה פסיכדלית תהיה תועלת עם טיפול והכרות אישית בשיטת הטיפול והחומר עימו הם עתידים לטפל.

החוויה הסובייקטיבית – זווית פילוסופית

בניסוי החשיבה על “מרי המונוכרומטית”, עוסק ג’קסון (1986) במשמעות של ידע מפרספקטיבה אישית. בניסוי חשיבה זה אנו מתבקשים לדמיין מדענית בשם מרי שהעבירה את כל חייה בחדר בצבעי שחור ולבן. מרי למדה את כל הנוירופיסיולוגיה והידע המדעי הקשור לראיית צבע. בניסוי מרי לבסוף עוזבת את החדר ורואה לראשונה צבע, ואנו נשאלים האם היא למדה משהו חדש? האם החוויה שלה יצרה מידע שלא היה קיים עבורה קודם לכן בספרים?

המטרה של ניסוי חשיבה זה היא לאתגר את התפיסה הרדוקציוניסטית שטוענת שכל הפעילות המנטלית יכולה להיות מוסברת על ידי תהליכים פיזיולוגיים. טענתו במאמר היא שישנו ידע מסוג חוויה אישית שלא יכול להיות מועבר על ידי לימוד של הנושא.

במאמר “איך זה להיות עטלף”, תומס נייג’ל (1974) נותן את העטלף כמשל לידע סובייקטיבי שלא נוכל להבין מפרספקטיבה חיצונית. לדבריו, גם אם נאסוף את כל המידע האפשרי על הפיזיולוגיה של העטלף וכל ההתנהגויות שלו, עדיין לא נוכל לדעת מה היא החוויה של היות עטלף. מכיוון שעטלפים בעלי היכולת לאקולוקציה – השמעת צלילים וניתוח ההדים שלהם על מנת לאתר את הטרף שלהם, סביר שהאופן החווייתי בו הם תופסים את המציאות שונה באופן מהותי מהתפיסה האנושית שלנו.

כאשר אנו ניגשים לחומרים פסיכדליים, פסיכותרפיה, מדיטציה או כל פעילות אחרת המשפיעה באופן ניכר על התודעה, לימוד חיצוני עליה לא יכול לייצר, לדעתי, את הידע הסובייקטיבי שמגיע כתוצאה מהתנסות אישית. ולכן דרושה התנסות אישית מובנית שתייצר ידע סובייקטיבי, על מנת להבין את מלוא עומקה של החוויה ולאפשר הנחייה ותמיכה באחרים החווים אותה.

רפלקציה אישית:

בתחילת 2016 הייתי בשנתי השניה לתואר שני בנוירוביולוגיה במעבדה לחקר המוח וההתנהגות בהנחיית פרופ’ אברהם צנגן. המעבדה עסקה בפיתוח שיטות לטיפול מוחי בADHD, דכאון והתמכרויות באמצעות גרייה מגנטית טרנס-גולגולתית עמוקה (dTMS).

הגעתי למעבדה מתוך רצון לקחת חלק בחזית המחקר בטיפול – פסיכיאטריה מותאמת אישית, אך בפועל מצאתי שהמחקר הביולוגי חשוב ככל שיהיה לא מצליח לייצר אצלי את תחושת המשמעות והחיבור לה כמהתי. באופן פרקטי, מרבית היום הייתי עסוק בניתוח אותות חשמליים והרכבת המכשיר שקורא אותם לנבדקים, והסקרנות האינטלקטואלית שעוד הייתה לי במסגרת התואר הראשון הרב תחומי שלמדתי (פסיכולוגיה, מוח וקוגניציה ופילוסופיה של הנפש) הלכה ודעכה.

המחקר אותו ביצעתי עסק בהשפעות של גרייה מוחית על מימדים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים ובו נמצא שמניפולציה פיזיולוגית (גרייה מוחית) משפיעה בצורה מובהקת על תהליכים פיזיולוגיים אך לא פסיכולוגיים. ממצא דומה נמצא גם בעבור מניפולציה פסיכולוגית (שמשפיעה בעיקר על המימד הפסיכולוגי). התחושה שנוצרה אצלי בעקבות תוצאות אלו היא שהאופן הישיר ביותר להשגת שינוי נפשי הוא באמצעות עבודה עם המימד הנפשי. לימודי התואר, שעסקו בעיקר במימד הפיזיולוגי, הפסיקו לתאום את תחומי העניין העיקריים שלי, שהיו ועודם סיוע למצבים נפשיים ופיתוח התודעה.

במקביל ללימודי התואר התחלתי לתרגל מדיטציה דרך קבוצת מיינדפולנס שהייתה נפגשת באוניברסיטה, וגם נחשפתי לטקסים שאמאניים עם חומרים משני תודעה. תרגולי המדיטציה והטקסים השאמאניים חשפו אותי לחוויות שלא הכרתי עד אז, והרגשתי שיש שם פוטנציאל אדיר לריפוי במימד הנפשי.

בעקבות התנסויות אלו החלטתי לעזוב את התואר השני לאחר שנה וחצי בלימודים, וללמוד באופן ישיר שיטות טיפול מסורתיות. הייתי סקרן ונלהב לגלות את האפשרויות לטיפול עצמי אישי בקשיים האישיים שאיתם התמודדותי, וגם עניינה אותי האפשרות להשתמש בכלים הללו באופן טיפולי. וכך, לאחר תקופת הכנה שכללה קריאה אינטנסיבית על תרבויות שבטיות בעולם ושמאניזם, ולימוד ספרדית עד לרמה שאפשרה לי לתקשר בנוחות, הגעתי לפרו, שם שהיתי כשנתיים וחצי במצטבר.

שאמאניזם מחוויה אישית – דברים שלמדתי בהר ובנהר

במהלך שהותי בפרו התחלתי ללמוד את המסורות השמאניות הנפוצות במדינה, ובהמשך גם חציתי את כל אמריקה הלטינית ללא טיסות על מנת לעצור באיזורים בהם ישנם תרבויות שאמאניות ולראיין את המרפאים המסורתים, ממקסיקו בצפון עד לברזיל בדרום. מצאתי שמקובל לחלק את השאמאניזם למעין שלושה “זרמים”: שאמאניזם ילידי, שמאניזם “מעורב” (מסטיזו), ונאו שאמאניזם.

הנאו שאמאניזם מתייחס לפרקטיקה המתקיימת בקרב אנשים שמגיעים ממדינות שונות, (או אזורים מפותחים יותר בתוך פרו, שם המסורת השאמאנית לא קיימת או לא נפוצה. הלימוד לא מוסדר בהעברה בין דורית ולכן לרוב הלמידה היא ממספר מורים (ומספר צמחים, הנחשבים גם הם למורים) ויותר אקלקטית מבחינת המסורות והכלים בהם נעשה שימוש. בעוד שבאופן מסורתי טקסים נוטים פחות להיות עם דגש על תמיכה פסיכולוגית, ובתנאים אחרים ממה שנהוג במדינות מפותחות, בטקסים “מודרניים” שעברתי היה דגש מאוד חזק על התהליך הפסיכולוגי האישי שעובר המשתתף, כולל מעגלי שיתוף ותמיכה בזמן הטקס ולאחריו. בנוסף, המוזיקה בטקסים יותר הרמונית ומורכבת, ולרוב ההתיחסות היא פחות דתית אלא יותר לתפיסה של אחדות כוללת.

הביטוי “מסטיזו” מתייחס למוצא מעורב, ילידי וספרדי. שאמאניזם מסוג זה משלב השפעות של אמונות ילידיות עם השפעות ספרדיות ואקלקטיות (נצרות, והתייחסות למושגים מערביים ולדתות אחרות). דוגמה לכך ניתן לראות בשאמאניזם הסן-פדרו בהר ובחוף של צפון פרו, המשופע בהשפעות משלל תרבויות קרובות ואף רחוקות, בעקבות הקרבה לנתיבי מסחר. השימוש בסמלים נוצריים ומן האנדים הוא נפוץ וקשה כבר להתיר את הקשר ביניהם ולהבין מהי התרבות ה”מקורית”. בטקסים שכאלו התפילות, המזמורים והשירה הם לרוב בספרדית, עם שילוב של שפות ילידיות לעתים. הידע מועבר לרוב במשפחה או על ידי חניכה ישירה.

המונח שאמאניזם ילידי מתייחס לשאמאניזם המתקיים בקרב שבטים מסורתיים, אם כי יש לזכור שבימינו יש מעט מאוד שבטים, אם בכלל, שלא הושפעו ממפגש עם הכובשים הספרדים או אנשים ממדינות אחרות. אני בכל אופן, לא פגשתי בהם. בכל זאת, יש המון מסורות, ערכים, סיפורים והשקפות עולם שהשתמרו.

אני התעניינתי בעיקר בשבט השיפיבו-קוניבו (shipibo-konibo), ככל הנראה השבט הכי מוכר כיום בנוגע לשאמאניזם של איוואסקה. יש עוד הרבה שבטים ושימושים מסורתיים מוכרים באייוואסקה אך ככל הנראה שבט השיפיבו הכי מוכר מכיוון שלאורך ההיסטוריה הם היו פתוחים יותר למסחר ולכן גם היו להם יותר קשרי חוץ, גם בהקשר של ריפוי. בנוסף לריפוי, השימוש המסורתי היה מגוון וכלל מטרות כמו קבלת נבואות, ידע, כוחות, וגם לכישוף ופגיעה באויבים.

השהיה במרכז הג’ונגל הייתה חוויה חשובה ומלמדת עבורי, למדתי על התרבות המקומית ולהבין טוב יותר את מקומה בתרבות של ההתייחסות לישויות קסומות ששוכנות ביערות, בנהרות, בהרים וכיו”ב. התקשורת עם הישויות היא חלק שגרתי בחייהם של שוכני הג’ונגל, והן מתפקדות גם כישויות תרבותיות וגם כדמויות חיוניות לניהול החברתי התקין. השדונים (duendes) הם ישויות מפתח ונכתבו עליהם ספרים רבים, שמפרטים את תכונותיהם ויכולותיהם. למשל צ’ויאצ’אקי chullachaqi (“זה שרגלו מעוותת” בשפת קצ’ואה), הוא שדון-שומר יער שפוגע במי שלא מתייחס כראוי אל החי והצומח במקום, או ה-bufeo – דולפיני הנהרות הוורודים של האמזונס, עליהם מסופר שהם יכולים לשנות צורה ולהתחזות לגברים, ולפתות את הנשים המקומיות. גם לצמחים יש ישויות שמזוהות איתן וניתן לראות אותן בחזיונות ובחלומות, ולפי מראה הישויות ניתן לזהות באיזה צמח מדובר. הישויות השונות מופיעות בשירים, בחלומות ובתפילות, הילידים מפחדים מהן וגם סוגדים ולומדים מהן.

חשיבה ביקורתית וספקות גורמים לכל הסיפורים הללו להראות מטופשים. מאידך לחישות הרוח, השקט שבלילה, סיפורי חוויות ששמעתי מחברים ומכרים שפגשתי לרגע, חזיונות האייווסקה, כולם מצביעים על כך שגם אם זה לא “נכון”, לכל הפחות זהו מיתוס שימושי, שעוזר לתקשר ולהסביר דברים במרחב התרבותי של האמאזונס.

האנרגיה ביער הגשם היא גבוהה במיוחד, ובמובנים רבים מאתגרת. גם כשמתרחקים מסביבה אנושית השקט אינו בנמצא. תמיד יש שם עטלפי ערפד,ציקאדות, צרצרים, גחליליות קרקע שיוצרות מופע אורות נהדר בהליכתן על שיחים בשעות הלילה, ועוד רעשים (כמו למשל הקוף השואג – קוף בינוני בגודלו שנחשב לייצור השני הרועש ביותר בעולם – דואג בכל בוקר לשאוג במשך שעות ארוכות כדי להזהיר את כל הזכרים האחרים באזור שלא יתקרבו).

חלק גדול מהבתים הפשוטים באזור בו גרתי בנויים מגג, קורות וביניהם רשת יתושים, כלומר הקירות עשויים בעיקר מרשת. אני ישנתי בבקתה מסוג זה, וכל לילה הייתי מבחין בעשרות רבות של עטלפי ערפד שנתלו על הרשת וישנו על הרשתות, עטלפי הערפד נושכים בעדינות באופן כמעט בלתי מורגש ואז מלקקים את הדם מהפציעה, על כן נוכחותם עשויה לעורר חשש מתמיד מסכנה נסתרת להידבקות אפשרית במחלות. בכל יציאה מחוץ למבנה בשעות החמות עשרות יתושים עטים על כל פיסת עור חשופה, החום והלחות כבדים לאורך כל השנה.

תרבות נוספת שזכיתי להכיר היא שאמאניזם הסן-פדרו של צפון פרו שמתחלקת לתרבות צאבין, תרבות מוצא\מוציק בטרוחיו\ציקלאיו (שאמאניזם החוף) ותרבות הוואנקבמבה (Huancabamba). אני הכרתי בעיקר את הוואנקבמבה, המכונה “עיר המכשפים”, בצפון פרו (איזור פיורה). בשל המיקום המרוחק והיעדר אתרים תיירותיים באזור העיר מוכרת בעיקר למקומיים ולתושבי מדינות שכנות שמאמינים בריפוי השאמאני. העיר ידועה בלגונות “las huaringas” – עשרות לגונות הנחשבות לקדושות ובעלות תכונות ריפוי קסומות.

טקס מסורתי בהוואנקבמבה נערך משך שלושה ימים. ביום הראשון נערךטקס שתיית סן-פדרו הנמשך אל תוך הלילה. היום השני, לאחר פחות משעתיים של שינה, כולל עלייה ללגונות ספציפיות בהוואנקבמבה על מנת לקבל מהתכונות הקסומות שלהן. הלגונות בגובה כ4000 מטר ובמרחק של שעות הליכה ביניהן, לכן בוחרים את הלוגונות בעלות התכונות המבוקשות למקרה המדובר. אני ביקרתי בלגונה השחורה שנראת כהה בשל המסלע השחור בהר ו”הלגונה המיליונרית”, שנקראת כך על שם ההשתקפויות הזוהרות של השמש על מי הלגונה.

בהוואנקבמבה הצבע השחור משמש לניקוי של הרע, הכבד והלא מועיל. הלגונה השחורה בשילוב עם טבק שחור-nicotina rustica משמשים את המרפאים לניקוי מזל רע וכל המשקעים שהצטברו. בלגונה השחורה (והכמעט קפואה), טבלנו עם רוח הפרצים והגשם שבע פעמים את כל הגוף והראש. לאחר מכן עברנו ניקוי של ההילה וכל המשקעים באמצעות טבק, חרב ובשמים. אחרי הטבילה הקפואה והכואבת אסור להתנגב או להחליף את הבגדים. ממשיכים קפואים אל הלגונה הבאה.

הלגונה הבאה הייתה לבנה בשל ההרים שמקיפים אותה. הלבן שמתגלם בלגונה ובטבק הלבן (NICOTIANA THYRSIFLORA) מסמל את זימון המזל הטוב, בריאות, פרנסה, זיווג וכיו”ב. לאחר הטבילות בלגונות וכל הריטואלים הנלווים חזרנו למגורים הצנועים ולא נוחים להפליא לנוח עד ללילה, בו נערך טקס ה-“florecimiento” שמגיע מהמילה flor – פרח, שמטרתו גם היא לזמן מזל טוב ושגשוג. בחצות הליל החל הטקס שכלל ברכות, בשמים וניקוי אנרגטי.

כל המרפאים המסורתיים אותם הכרתי הדגישו את החשיבות של החניכה והמסע האישי של המרפא בהכשרתו. באופן אישי, אני חש שהכלים אותם למדתי באקדמיה על מנת לטפל אך לא חוויתי אותם כמטופל לא מלווים אותי כיום, לעומת שיטות שהתנסתי בהן וחוויתי בעצמי את התועלת שבהן והולכות איתי הלאה. גם תהליך התרפיה האישי שעברתי ועודני עובר מאפשר לי להבין טוב יותר תהליכים טיפוליים ולהמשיך לשאוף ולהתפתח בהכשרתי כמטפל.

סיכום ודיון

בעבודה זו סקרתי את השימוש בחומרים פסיכדליים בהקשר טיפולי מודרני, כמו גם בהקשרים מסורתיים, במטרה לבחון את המאפיינים היחודיים לחומרים אלו ולטיפול באמצעותם, ולהראות את חשיבותה של התנסות אישית כחלק מתהליך ההכשרה למטפלים.

הצגתי את מושג הסט והסטינג שהוא מושג מרכזי המשמש להבנת אופן ההשפעה של חומרים פסיכדליים, חומרים אשר השפעתם רגישה לסט – תפיסות, מצב רוח, ומאפיינים אישיים קבועים ומצביים של המשתמשים בהם, וסטינג – מאפיינים של הסביבה הפיזית, התרבות והחברה בה מתרחשת נטילת החומר הפסיכדלי.

בהמשך הצגתי את הפסיכותרפיה הפסיכדלית, את השונות בתוצאות בשימוש בחומרים שניתנת להסבר רק באמצעות גורמים שאינם קשורים לחומר, ומתוך כך את רלוונטיות מושג הסט והסטינג למחקר הפסיכותרפיה הפסיכדלית. כמו כן הצגתי מאפיינים של סט וסטינג בשימוש מסורתי בחומרים פסיכדליים, שימוש אשר הקדים את הפסיכותרפיה המודרנית ויכול להוות השראה לאלמנטים רבים הרלוונטיים גם לפסיכותרפיה הפסיכדלית.

התייחסתי למחקר המועט שנעשה על חשיבות ההשפעה של שימוש אישי בפסיכדליים בקרב פסיכותרפיסטים פסיכדליים והשפעתה על הצלחת הטיפול, שמציג תימוכים אמפיריים לחשיבות ניסיון זה, כמו גם לחשיבות המשך המחקר בנושא.

הצעתי מודל של חניכה כאלמנט מרכזי בתהליך ההכשרה בפסיכותרפיה פסיכדלית, והצגתי את המקבילות ההיסטוריות, במסורת השמאנית מחד, ובפסיכותרפיה המערבית מאידך, המדגישות את חשיבותו ואת התכונות הספציפיות הנדרשות לתרפיה מסוג זה המתפתחות באמצעות ניסיון אישי וחניכה. התייחסתי גם לטיעונים פילוסופיים בנוגע לייחודיות החוויה הסובייקטיבית המדגישים את החשיבות של התנסות עצמית על מנת לקבל ידע ייחודי שאינו ניתן לרכישה באמצעים אחרים. לבסוף הצגתי את החניכה האישית שעברתי בפרו המציגה את חשיבות מודל החניכה ודוגמאות לקונטקסט התרבותי של ריפוי באמצעות פסיכדליים.

תיאור התרבויות מהן למדתי וספגתי ידע מסורתי מדגים את העושר הרב של הסטינג המסורתי. בו החומרים הפסיכדליים הם חלק מתרבות שמקיפה את כל תחומי החיים, וממרקם עשיר של גורמי טבע ופולקלור.

כאשר השימוש בחומרים הפסיכדליים מועתק אל תחומי הפסיכותרפיה המערבית הם מקבלים כיוון שונה לעומת אלפי שנים של מסורות שאמאניות אשר עשו בהם שימוש בדרך מסוימת עם מערכת תפיסות, אמונות, כללים והנחיות משלהן.

מטבע הדברים, חלק גדול מההקשר המסורתי לא יכול להתאים לעולם המערבי ולמצב התודעה המערבי, אך אלמנטים כמו חניכה וניסיון אישי של המטפל, התייחסות לקונטקסט התרבותי, שימוש במוסיקה והתייחסות לגוף כחלק מהמימד הטיפולי יכולים להיות בעלי ערך רב לצרכי תרפיה מערבית.

לדעתי, הפסיכותרפיה הפסיכדלית היא אופן טיפול שנמצא בצומת בין השאמאניזם המסורתי לפסיכותרפיה המודרנית. על כן, חשובה ההתייחסות לכללי האתיקה המחמירים של פסיכותרפיה, והקפדה על ההכשרה המקיפה שנדרשת ממטפלים ועל הוכחות אמפיריות ליעילות הטיפולים, ולצד אלו ראוי להתייחס גם לקונטקסט התרבותי ממנו מגיעים החומרים משני התודעה, לסוגיות של סט וסטינג, וגם למודל החניכה וחשיבות הניסיון האישי שנדרש בשימוש המסורתי.

תמיכה נוספת לחשיבות של התנסות המטפל בחוויה הפסיכדלית ניתן למצוא אצל קארל יונג, שידוע כדמות מרכזית בפסיכותרפיה המודרנית שאף הושפע רבות ממיסטיקה ותרבויות ילידיות. יונג דימה את מפגשי המטפל והמטופל למיכל אלכימי בו נפגשים חומרים שונים ובשהותם יחד מתקיימת השתנות הדדית היוצרת “מרחב טרנספורמטיבי” (1984 Hall, מתוך משה אלון, 2019). לטענתו, “מטפל יכול לעזור למטופליו להתפתח רק עד להיכן שהוא הלך בעצמו” (Jung, 1937 מתוך, משה אלון). בפרספקטיבה זו המטפל הוא שותף של המטופל בתהליך הטיפולי. לדעתי, כשמדובר בתהליך כה ייחודי, המערב מצבי תודעה יוצאים מגדר הרגיל, על המטפל לכל הפחות להכיר את החוויה הפסיכדלית מהתנסות אישית, על מנת שיוכל להיות שותף אמיתי לתהליך.

כיום, הקושי החוקי והסטיגמה הקיימת מהווים מכשול המקשה על היכולת של מטפלים לצבור ניסיון בסטינג פסיכדלי, לכן ישנה חשיבות לשיח בנושא שישנה את התפיסה הציבורית. נוסף על כך, ראוי לייצר הזדמנויות נוספות שיאפשרו למטפלים באמצעות פסיכדליים להתנסות בחומרים אלו במסגרת הכשרתם, ולעודד מחקר בנושא.

אני מאמין שהניסיון והחיבור האישי שיווצרו באמצעות ההתנסות של המטפלים בתחום יתרמו ליכולותיהם הטיפוליות בסטינג הפסיכדלי, לתחושת האמון ולמוטיבציה של המטפלים והמטופלים גם יחד.

ביבליוגרפיה:

משה אלון. (2019). העברה, העברה נגדית ו” המטפל הפצוע” פרספקטיבה יונגיאנית אנליטית על יחסי מטפל–מטופל. Ma’arag: Israeli Journal of Psychoanalysis, 9‏

Belouin, S. J., & Henningfield, J. E. (2018). Psychedelics: Where we are now, why we got here, what we must do. Neuropharmacology, 142, 7-19.

Emmerich, N., & Humphries, B. (2023). Is the Requirement for First-Person Experience of Psychedelic Drugs a Justified Component of a Psychedelic Therapist’s Training?. Cambridge Quarterly of Healthcare Ethics, 1-10.

Hartogsohn, I. (2017). Constructing drug effects: A history of set and setting. Drug Science, Policy and Law, 3.

Horvath, A. O. (2018). The psychotherapy relationship: Where does the alliance fit?‏

Jackson, F. (1986). What Mary didn’t know. The Journal of Philosophy, 83(5), 291-295.

Nagel, T. (1974). What is it like to be a bat? The Philosophical Review, 83(4), 435-450.

Nichols, D. E. (2016). Psychedelics. Pharmacological reviews, 68(2), 264-355.‏

Nielson, E. M., & Guss, J. (2018). The influence of therapists’ first-hand experience with psychedelics on psychedelic-assisted psychotherapy research and therapist training. Journal of Psychedelic Studies, 2(2), 64-73.

Nielson, E. M. (2021). Psychedelics as a training experience for psychedelic therapists: drawing on history to inform current practice. Journal of Humanistic Psychology.‏

Timmermann, C., Watts, R., & Dupuis, D. (2022). Towards psychedelic apprenticeship: Developing a gentle touch for the mediation and validation of psychedelic-induced insights and revelations. Transcultural psychiatry, 59(5), 691-704.‏